שעות היה יושב, לא זז, לא דיבר. גם לעצמו שתק, לא היה בו הכוח לענות לשאלותיו. העדיף להשאיל עצמו לדממה. בהדרגה הפסיק לחשוב, רק בהה. בשמיים, במדרכה, באוויר, במסילה. הוא הכיר את הפסים האלה היטב, זיהה כל סדק, כל חריגה מסדר הפסים הישר.
עקשן, נחוש, בלתי מתפשר, היה מגיע אל התחנה מדי יום. הפכה לתחנה קבועה בדרך לא דרך, תחנה ראשונה ואחרונה. על ספסל אבנים ישן, תחת שמי כל העונות, ראשו החריף מעונן בערפילי קיום, ישב והמתין. הוא יגיע, האמין. ולא היה זה עניין של מה בכך עבורו, כך להאמין ללא סיבה וללא היגיון וללא הבטחה.
ישב והמתין ללהט, שאמור להגיע ובוודאי תכף יפרוץ. המתין ללהט עליו שמע בילדותו, עליו חלם בנערותו, ממנו התלהב בהתבגרותו, אודותיו חלם. ללהט שיבוא ויבקיע שעריו ויישא אותו עימו על פסי המסילה. להט שיזריק קיטור בגלגלים ויבעיר את מנועיו ויצית בו כוח פראי של יצרים חצופים. להט פולט עוצמות על טבעיות שאין דבר טבעי מהן. סוד הדברים הפשוטים, עוז זכרון התרגשות שטרם מומשה. סיבת קיום שאין מילים לתארה, אור שלא ניתן להחשיך, השלמה נטולת פשרות, טעם מתקתק של סיפוק רוטט.
ישב והמתין. בוודאי תכף יגיע, ויבחין בו. והוא, לבדו. את כולם נשאה הרוח, כולם סחף האור - והוא, הנשכח, השקוף.
פעם יבחין באדם הצועד במהירות מחוץ לחומת התחנה. הוא יעצור אותו לרגע וישאל, האם יודע הוא מתי צפויה לחלוף הרכבת. והאדם יפנה אליו מבט משועשע וימשיך לחלוף. ומרחוק יסביר לו שהלהט לא מגיע כך סתם, שאחר הלהט צריך לרדוף. שאין תשוקה מבקרת, מארחת היא את המשכימים לאתרה.
והוא הבין, כך סביר להניח. וסביר אף כי כך חשד מזמן. אך דבר מן ההבנה לא נגלה על פניו הקפואות. הוסיף לשבת, לא זז, לא דיבר. אולי יגיע הלהט, ניחם בליבו, ומרגיז כל כך שטרם בא. רחוק מאוד משם, תהה להט היכן האיש. רכבת ואיש אינם יוצאים זה לקראת זה בשעה ידועה. אין צורך לחשב דבר - לעולם לא ייפגשו.
