בלב ברלין ניצב בניין גדול ומפואר, מרשים בפארו, ששימש בעבר כמטה מפקדת חיל האוויר הנאצית, והוסב לאחר מכן למשרדי המפלגה הקומוניסטית של מזרח ברלין. עיצובו המרשים של המבנה, על שני שימושיו, נועד בעיקר להדגיש בפני הבאים בשעריו את מימדם הזעירים ביחס ל"שיטה", את תפקידם השולי בהשוואה לגלגלי המערכת הנעים בנחישות. גם האנדרטה החדשה שהוצבה בחודשים האחרונים בפתח המבנה לא מעמעמת את תחושת הנוקשות והאפסיות המהדהדת בעמודים הישרים של הבניין, שמקורם ביוון העתיקה וסופם במחוזות הרבה פחות נאורים ואנושיים. מדובר באחד השרידים הארכיטקטונים האחרונים ששרדו בברלין מהתקופה הנאצית. רוב הבניינים הושמדו מהאוויר בהפצצות בעלות הברית.
התהלכתי בשבוע האחרון ברחובות ברלין כשבתיקי הביוגרפיה של אלברט שפר, מי שהיה מקורבו ואדריכלו האישי של היטלר. האמון האינטימי בין השניים היה כה עמוק, עד כי הוביל למינויו של שפר לשר החימוש הנאצי במהלך המלחמה. ואולם, אהבתו נותרה מסורה תמיד לחדוות הבנייה והעיצוב. זה גם היה נושא השיחה המרכזי בינו לבין פטרונו, הפיהרר. השניים ישבו לילות ארוכים במשרדים חשוכים ובחנו תוכניות בנייה מפורטות שנועדו להפוך את ברלין לבירת העולם (שמה תוכנן להשתנות ל"גרמאניה"). היטלר סבר כי שיעור הקומה הגרמני ראוי להישען על היקפי ופאר הבנייה בעיר הבירה שלהם, שאמור להוות מוקד של תרבות אצילית, נאורה ומתוקנת. דפוסי מחשבתו של היטלר תאמו את האימרה המפורסמת כי "אנו מעצבים בניינים ולאחר מכן הם מעצבים אותנו". הזיקה בין האדריכלות והאידיאולוגיה ניתנת לזיהוי בקלות גם בספריה אל אן ראנד ובמחקרים על בנייה פוסט-מודרנית. הקווים הישרים והמדוייקים המתנקזים כולם אל נקודת שווי משקל אחת במרום הבניין היו אמורים לשקף בראיית צמרת הרייך את המשמעת הציבורית הנדרשת להבטחת הצלחתה של ההיררכיה הנאצית כולה.
בשלהי המלחמה, כשהחל להתברר כי אין עוד תוחלת למאמץ הלחימה הנאצי ולשאיפה לכבוש את העולם, שבעו ראשי המשטר נחת רבה מתצפיות נוחות על קווי המתאר של ברלין המופצצים. עדויות מגוונות מתארות את העליצות שאחזה בהיטלר עת חזה בהתנפצות בנייניו וקריסת חזונו. להט הבנייה אוחז בקצהו השני גם בתאוות ההרס. הוא שבנה יטיב גם לנתץ, וספק אם ניתן לקבוע בהחלטיות ממה ישאב אושר וסיפוק גדולים יותר. תובנה מצמררת זו היא אולי סיפורה של מלחמת העולם השנייה כולה, על רגל בניין אחת.
שעות ספורות אחרי הנחיתה בארץ, מצאתי עצמי מהלך בשדרות בן גוריון בתל אביב. כלאחר יד, נכנסתי באופן ספונטאני לבית בן גוריון, הזכור לי מסיורים אינספור בימי בית הספר היסודי. קשה להתעלם מעליבות המקום. הקירות מתקלפים, הריהוט מאובק והחללים קטנים וחשוכים. המוזיאון כולו בלתי מושקע, אחדים מהשלטים מתוקנים בטלאי מדבקות או בטיפקס, כאילו מבקשים לשמר בחובבניותם את צניעות המקום. גם קומת הספרים המפוארת אינה מצליחה להרשים במבט ראשון חולף, ומצטיירת יותר כהיכל נשכח בספריה לאומית איזוטרית. על הקירות, תמונות ישנות של בן גוריון עם שועי עולם, ולצידם - תמונות עם אמנים - עם ביאליק, עם הצייר ראובן רובין, עם לאה גולדברג, ועוד אמנים רבים המייצגים תקופה בוהמית שנשכחה. באחת התמונות יושב בן גוריון עם עמיתים נוספים כדי לדון במפעל התרגום של יצירות מופת של התרבות המודרנית לעברית. על המדפים ספרי היסטוריות ואומנות, בשלל שפות. חלק מהקירות מציגים בגאווה דיפלומות תארי כבוד מאוניברסיטאות בארץ ובעולם. ציור בודד מופיע על קיר השינה, מציג את דיוקן אביו של ראש הממשלה הראשון. מעולם לא הגיע מבנה עלוב בן שני קומות לגבהים ולעומקים מרשימים כל כך, בלב אזור הבנייה היקר ביותר של תל אביב.
הבטון מכתיב עובדות בשטח. הוא חוצב גבולות ומרים מבנים רחבי מידות ורבי רושם. יש בכוחו הנחוש לכלוא את הרוח באופן זמני, ולהסיט את כיוון זרימתה הטבעי. ואולם הבטון הנוסק לשמיים סופו שיוטח אל הקרקע, לשוב אל אפר. והרוח, משבה נצחי ותמידי ואינו תלוי במגבלות זמן ומרחב. לא בכדי היו מנהיגי הרוח לאלה שסחפו אחריהם תרבויות לפסגות של קדמה ותקווה, מרחפים מעל אנדרטאות הבטון שאיש אינו זקוק לקיומם הארעי.
התהלכתי בשבוע האחרון ברחובות ברלין כשבתיקי הביוגרפיה של אלברט שפר, מי שהיה מקורבו ואדריכלו האישי של היטלר. האמון האינטימי בין השניים היה כה עמוק, עד כי הוביל למינויו של שפר לשר החימוש הנאצי במהלך המלחמה. ואולם, אהבתו נותרה מסורה תמיד לחדוות הבנייה והעיצוב. זה גם היה נושא השיחה המרכזי בינו לבין פטרונו, הפיהרר. השניים ישבו לילות ארוכים במשרדים חשוכים ובחנו תוכניות בנייה מפורטות שנועדו להפוך את ברלין לבירת העולם (שמה תוכנן להשתנות ל"גרמאניה"). היטלר סבר כי שיעור הקומה הגרמני ראוי להישען על היקפי ופאר הבנייה בעיר הבירה שלהם, שאמור להוות מוקד של תרבות אצילית, נאורה ומתוקנת. דפוסי מחשבתו של היטלר תאמו את האימרה המפורסמת כי "אנו מעצבים בניינים ולאחר מכן הם מעצבים אותנו". הזיקה בין האדריכלות והאידיאולוגיה ניתנת לזיהוי בקלות גם בספריה אל אן ראנד ובמחקרים על בנייה פוסט-מודרנית. הקווים הישרים והמדוייקים המתנקזים כולם אל נקודת שווי משקל אחת במרום הבניין היו אמורים לשקף בראיית צמרת הרייך את המשמעת הציבורית הנדרשת להבטחת הצלחתה של ההיררכיה הנאצית כולה.
בשלהי המלחמה, כשהחל להתברר כי אין עוד תוחלת למאמץ הלחימה הנאצי ולשאיפה לכבוש את העולם, שבעו ראשי המשטר נחת רבה מתצפיות נוחות על קווי המתאר של ברלין המופצצים. עדויות מגוונות מתארות את העליצות שאחזה בהיטלר עת חזה בהתנפצות בנייניו וקריסת חזונו. להט הבנייה אוחז בקצהו השני גם בתאוות ההרס. הוא שבנה יטיב גם לנתץ, וספק אם ניתן לקבוע בהחלטיות ממה ישאב אושר וסיפוק גדולים יותר. תובנה מצמררת זו היא אולי סיפורה של מלחמת העולם השנייה כולה, על רגל בניין אחת.
שעות ספורות אחרי הנחיתה בארץ, מצאתי עצמי מהלך בשדרות בן גוריון בתל אביב. כלאחר יד, נכנסתי באופן ספונטאני לבית בן גוריון, הזכור לי מסיורים אינספור בימי בית הספר היסודי. קשה להתעלם מעליבות המקום. הקירות מתקלפים, הריהוט מאובק והחללים קטנים וחשוכים. המוזיאון כולו בלתי מושקע, אחדים מהשלטים מתוקנים בטלאי מדבקות או בטיפקס, כאילו מבקשים לשמר בחובבניותם את צניעות המקום. גם קומת הספרים המפוארת אינה מצליחה להרשים במבט ראשון חולף, ומצטיירת יותר כהיכל נשכח בספריה לאומית איזוטרית. על הקירות, תמונות ישנות של בן גוריון עם שועי עולם, ולצידם - תמונות עם אמנים - עם ביאליק, עם הצייר ראובן רובין, עם לאה גולדברג, ועוד אמנים רבים המייצגים תקופה בוהמית שנשכחה. באחת התמונות יושב בן גוריון עם עמיתים נוספים כדי לדון במפעל התרגום של יצירות מופת של התרבות המודרנית לעברית. על המדפים ספרי היסטוריות ואומנות, בשלל שפות. חלק מהקירות מציגים בגאווה דיפלומות תארי כבוד מאוניברסיטאות בארץ ובעולם. ציור בודד מופיע על קיר השינה, מציג את דיוקן אביו של ראש הממשלה הראשון. מעולם לא הגיע מבנה עלוב בן שני קומות לגבהים ולעומקים מרשימים כל כך, בלב אזור הבנייה היקר ביותר של תל אביב.
הבטון מכתיב עובדות בשטח. הוא חוצב גבולות ומרים מבנים רחבי מידות ורבי רושם. יש בכוחו הנחוש לכלוא את הרוח באופן זמני, ולהסיט את כיוון זרימתה הטבעי. ואולם הבטון הנוסק לשמיים סופו שיוטח אל הקרקע, לשוב אל אפר. והרוח, משבה נצחי ותמידי ואינו תלוי במגבלות זמן ומרחב. לא בכדי היו מנהיגי הרוח לאלה שסחפו אחריהם תרבויות לפסגות של קדמה ותקווה, מרחפים מעל אנדרטאות הבטון שאיש אינו זקוק לקיומם הארעי.
