נאום חזק

התקופה בה אנו חיים, ידידיי, אינה פשוטה כלל. האתגרים מרובים, גוברים. הסכנות עורבות והופכות מורכבות יותר. דרכינו מוסיפה להיות נכונה וצודקת, הדרך היחידה, אולם סביבה מוקשים וקוצים המבקשים להכאיב ולפגוע. כדי להתמיד במסע, ללכת זקופי קומה וחדורי אמונה, אנו זקוקים למנהיג חזק.

איש אינו יודע לנבא את העתיד, והנבואה לשוטים ניתנה. באופק הזדמנויות אך גם איומים, ולא כולם יוכלו לנצח. מעת לעת נשמעות הצעות שונות, רעיונות ויוזמות. אנו מוקפים בתפישות עולם וערכים. מנסים לתעתע בנו בהבטחות ובדעות. מציפים אותנו בהגות ובאידיאולוגיה. במערבולת הקונספטואלית הזו אנו זקוקים למי שידע להסתער בבטחה, להמשיך בקו ישר ובנחישות איתנה. זקוקים אנו יותר מאי פעם למנהיג חזק.

רבים מבקשים להחלישנו. לקרוא תיגר על צדקת הדרך, לכרסם במצפון האמונה, לטעת ספקות ודאגות. למול מאמצים זדוניים ומתוחכמים אלה נקים קיר של ברזל, פלדת עוצמה. נשכים קום ונעיר את השחר. נערום גם אנו קשיים בפני האוייב, ונשכנעו בסוף בטעותו. ואם לא ישוכנע, יובס. ואם לא יובס, יושמד. תיקטע ידו, וייכרת לשונו ויערף ראשו. לא תהיה רגיעה למבקשים להכחידנו. יכירו גם הם ביכולתנו ויחששו מהן. יתמלאו חיל ורעדה מפני החלטתנו לבחור במנהיג חזק.

ולכשנגיע ביום מן הימים אל היעד הנכסף, אולי נעצור ונתבונן. נשקול שיקולים ונדון דיונים, ונכביר במילים ובפתגמים. אך אל ירך לבבנו טרם ההגשמה, ובל תובס הנשמה בטרם תיכבשנה המטרות. לכל דבר יש עת ומקום. אין להקדים המאוחר ולאחר את המוקדם. מוטב כי נכתיב הקצב, נגדיר אופי התקופה בעצמינו. כפי שמצופה מכל מי הניצב בראש המחנה. ובפרט, אם גמור ומוסכם, שהוא מנהיג חזק.

ואתם החלשים, הסכיתו ולמדו. אל תוסיפו לזרוע בלבול ומחשבות. עטו על עצמכם שתיקה אצילית. כרעו ברך בפני הוד העוצמה, פאר השררה המתבקשת. השתרכו לכם בסוף המחנה, כבולים לדרך (ולא - כבולים בשרשראות), והרכינו ראש. זו לא שאלה של ערך, זה לא דיון בדרך. זו הכמיהה נטולת הפשר, הצודקת מתמיד. לבואו, ונע עצו שכבר יקדים ויבוא, של מנהיג חזק. שיוליך את כולנו בשביליו, יגייס את כולנו בשבילו.

הסכנה הטמונה במכונות קפה אוטומטיות

תמימות למראה, פזורות בצידי השביל. מישהו הבוקר אפילו התפתה, הילך עם כוס חומה ליד המדשאות, בתמימות בלתי נסלחת. הוא ואחרים טרם הבינו, לא נחשפו, לסכנה הטמונה במכונות קפה אוטומטיות. אלה שמציעות מרכולתן בפרהסיה, שוקו שוויצרי או קפה איכותי, ולוכדות קורבנות בעוקץ קפאין מתוחכם, במזימת בחישה.

שהרי אשמות המכונות בכך שיוצרות הן האשלייה כי בידיך מוצר איכותי, שהושקעו ברכיביו ובמרקמו זמן ומחשבה, והוגשו לידיך אחרי תהליך ותכנון ארוכי שנים. ועתה, אין עתה עוד פוסע ברחובות האוניברסיטה או תחנת הרכבת, כי אם בשדרה הראשית של מנהטן או פריז, מחבק בידיך דרישת שלום בטובי המוחות הקולינאריים של אומות העולם. ומה רבה תוגת ההתפקחות עת פוגשת הלשון את הטעם הדל, מצריבת החך הראשונה. התבגרותו של ילד כהרף עין, המבין כי לא כל הזהב נוצץ, כי לא כל המובטח מקויים, כי איכות על נייר אין בה ולא מאום עם הבינוניות הרווחת, טעם האכזבה נטול הסוכר.

וכוזבת היא גם זכות הבחירה המוענקת כביכול ללקוח התמים, המשלשל מטבעותיו לפתח המכונה (וכיום גם יכול להעביר כרטיס ביקור בחריציה), וחושב כי בידיו נתונה ההכרעה מה יחמם את צינת הבוקר, מה ימתיק פרפורי השכמתו. אך הרשימה, הוגדרה כבר מראש. והרכיבים הותקנו מזמן, ללא התייעצות ומשאל. והוא, כמו כולנו, נותר להיתקע בין אפשרויות נתונות, בין ברירות מוחלטות, מציאות מדומה של חירות דמיונית. סבור הוא בשגגה כי בחירתו משפיעה, כי התוצאות ייגזרו מעמדותיו, כי יאכל מה שבישל. ובעצם תודעה זו משתף הוא פעולה עם המשחק הגדול, הכללים הבלתי כתובים, הדיקטטורה השקופה המרפדת את האקווריום החברתי הנינוח שלנו.

אך במוקד כתב האישום אשמה אחרת, חמורה בהרבה, מסוכנת ביותר. מכונות הקפה הורשעו במרמה והפרת אמונים, עת הסתירו מהלוגמים כי בכוס הקפה שהוגשה חסרו רכיבים חשובים. לא דווח כי רוקנו מלאי הסוכר, כי פג תוקפו של החלב. המשקה הוצג כמושלם, גם אם יצא כמיים צבועים. ומעשה הרמייה לעולם לא יתגלה, כי איש לא יבחין, והמבחינים לא ילינו, והמלינים לא יישמעו. כמו תינוק שהוזן בתוספות תזונה בלי להכיר בליקויים, ונבגדה בריאותו דווקא בידי מי שנועד לחזקו. טעם הבגידה אינו נסלח, ההתפכחות מטלטלת, אינה נסבלת. זהו הליטוף המכה, החיבוק החונק. הדקירה המותירה את צלקות הכואבות ביותר, היא זו המתבצעת מבפנים, בבית.

השמיים המעוננים מלאי תהיות הבוקר. איך הגענו לאין שהגענו. איך שכחנו מי אנחנו באמת. וכיצד הפכנו, בניגוד לרצוננו, למכונות קפה אוטומטיות.

ראשית כל

ומה נותר לו בסוף לאדם, עת קולף ממאוויו, נפרד משאיפותיו, ניעור מחלומותיו. מה מוסיף להלך עימו כשנפטר ממסכותיו, נוטש אמתלותיו, משחרר רסניו. מה מקיים את חומו כשנוטש חומותיו, פורש נדודיו, מוותר על קליפות בידודו. 

כמו ספינה שרוצפו קורותיה, והוגבה תורנה ונמתח מפרשה - שואל עצמו האדם מהם היסודות ההופכים אותו אדם, שבלעדיהם לא יוותר הוא עצמו, שבהיעדרם יעלם גם הוא לתהום מצולות השכחה. 

יש שטענו כי תחת השכבות לוהט יצר שרידותו, ויש שיאמרו כי כמיהתו לשיפור. יש שיצביעו על תבונה ומשכל, ויש על יצר הכיבוש, של הנעורים, ההרים, השירים.

ואילו אני מוצא מתחת לעור את המחוייבות הבלתי מתפשרת לאחר, לאחרת. לזר, מוכר, חבר, אחר. את הנתינה הבלתי מתפשרת ללא רצון בתמורה. ההתמסרות הנדיבה האמיתית. גם בחדר חשוך ונסתר. ללא תעודה ותהודה. ללא מחילה ותודה. הוויתור השלם על העצמי, המתן האמיתי הנשאב מן הרוח. אהבת האמת, אהבת החינם, הגדולה דיה כדי להכיל את האוהב ונאהביו. 

זהו בסיס הקיום, בסיס הספינה. הוא התנאי לציפה על המים, לשיוט ברוח. למנוע מאיתנו לטבוע דווקא במי אפסיים. להיזכר שיש לב. לשאול, ולהשיב, למה.

יותר

מי שרץ במהירות המירבית, מדי יום כל הזמן ללא הפוגה, לא יכול לרוץ מהר יותר. לא משנה כמה יתאמץ, כמה ידחוק עצמו לגבולות הזמן והיכולת, לא יוכלו רגליו לשאת עוד. גוזר על עצמו הפסד מתבקש בתחרות המיותרת נגד עצמו. כמו בהליכון. ימצא עצמו מזיע ונותר במקום, על פס מסתובב משתדל ונייח, המסמל את חייו.

מי שרוצה את הכל לא יוכל לרצות יותר. כי מראש הציב יעדיו ברקיע ועתה לא תוכל מלוא הארץ להגשים שאיפותיו. לא יוכל לבנות מדרגות לגן עדן כי זינק למרפסת הקומה האחרונה בבעטת אין-עת, ועתה מגרדות ידיו הריקות את התקרה הבוהקת. לילותיו יעברו סהרוריים בהיעדר חלומות, ימיו יחלפו באיטיות בהיעדר שאיפות-מחר. יתהווה ולא יתעתד, יזנק לאתמול, יתבודד בצמרת.

בנקודה בה נסגר מעגל, משיק היותר לפחות. ההמון למועט, הכל ללא-כלום. בקיר הבטון החצוב בנקודה זו, במבוי הסתום של מרוץ חיינו, יש פתק קטן ודהוי. "מגיע לנו יותר", כתוב באותיות קטנות, "אבל בשביל זה צריך להאט". את הדרך, כך אומרים, אפשר להשלים במהירות. אך להנות מהנוף, כך סתם בלי סיבה, זה עונג נסתר של מטיבי לכת. לא יגיעו לרוב ראשונים, ולקחיהם יופקו לאט-לאט. אבל בסוף היום, כשיתבהרו השמיים, יווכחו כולם. הם השיגו יותר. 

סיפורים של חורף

(1)
הוא נכנס בכבדות פנימה, פולט אדים ועייפות, ופונה אל דלפק העץ בכניסה. "כן?", היא מפנה לעברו רמזים לצינה שבחוץ. "אפשר נס?", הוא חוזר-בשאלה. "נס?, אין כאן נס", היא מאכזבת. "אין?", שואל - "אין, אין כאן נס", היא פוסקת ומעבירה עיניה ממנו. אך הבוקר, הוא נחוש שלא לוותר. "אז מה כן יש?", שואל. "יש הפוך". "הפוך?", "הפוך. יש הפוך". "מה זה אומר הפוך?", הוא מתחכם. ואני, בתור מאחוריו, משלים לבד את התשובה שלא שמע. הפוך, זה אומר שאל לך לבקש מאחרים נס. נסים זה לא דבר שמקבלים מזרים. המעוניין בהם, מוטב שימצא דרך לעשותם בעצמו. הזקוק להם, בל יתדפק על דלפקי מרום. ימצא כוחות שקטים בנפשו שירהיבו פלאים. ירומם רוחות קרות בלהט פנימי. "אז שיהיה הפוך", אנחנו מחליטים הבוקר. והיא בטעות חושבת שדיבר אליה, ורושמת את ההזמנה.

(2)
הבוקר הוא החליט להביט למעלה. לא הוציא את המכשיר הנייד מהכיס, לא בהה בקרקע, רק הניף אישוניו לשמיים וחיפש בשורה. חשרת העננים כבדה בשעה מוקדמת, וקרן אור אין. גם לא מציצה מבינות העצים, רק כלואה אי שם בערפילי עבים. מרחוק, ניצנים דהויים של קשת. מבשרים הבנות חדשות-ישנות על חוקי הטבע. אפשר להבין למה היא מופיעה רק בחורף, חשב בליבו. הרי בקיץ, קרני אור בכל פינה, מוטלות על הדרך. אך בחורף, דווקא כשמאיימת החשכה להשתלט, טוב להיזכר כי גם האור יכול להישבר לפעמים, להגיע בגוונים שונים, להפתיע ללא הודעה. זו דרכו של החורף לשרוד את עצמו, הניח, עת נחתה רגלו בשלולית של בוץ. זהו המחיר הנגבה מבוהי העננים, הסכים ופנה אל שביל הדשא. לפחות כשפוסעים על הנטוע, לא שוקעים, סימן לעצמו בסיפוק חוק טבע נוסף שנגלה אליו במקרה.

(3)
איש יוצא לאמצע הגשם באמצע הלילה. הוא יכול לחכות שיירגע, והוא מאיץ צעדיו. יש לו מטריה בתיק, והוא מותיר אותה שם. אנשים סביבו אפודי מעילים והוא הולך במכנסיים קצרות. קפוא בחוץ, ובאוזניות חום יולי-אוגוסט אז היה כבד מאוד. ובמקום להסתתר הוא מזנק לטיפות. מתחנן להירטב, להיחשף. במקום לברוח, הוא מסתער אל המבול, מבקש לטבוע. לא מחפש נס, לא ממתין לקשת. רק עוד קצת להירטב לפני שיגיע לתיבה שלו, שם בטח חם ונעים ויבש. אבל הוא לא מחפש נוח הערב. מעדיף לדמיין שהוא חי.

סוף לסיפור

כל עוד אתה ער, ספר. ספר את הסיפור שצברת בחייך, מתחילתו. פרק אחר פרק, כל חיוך ושתיקה. האנשים הם אסופת סיפורים, שזורי חלומות וחיוכים. הבטחות גשמיות שטרם הוגשמו, תקוות ומסעות, דמיון ודמעות. רק קול אחד חוזר - כל עוד אתה ער, ולא משנה כמה בוער או חסר, המשך לספר.

ויש אומה אחת רחוקה, שם ירד הסיפור לחצי התורן. ואין עוד יודעים אם תחילתו יובילו לסופו, ונותרו רק אנשי האמצע החרדים לבאות. יבקשו הם למצוא את העת לאחוז את העט, ולשכתב את קו העלילה. יבחרו הקדמה אחרת לעלילתם, יתקנו טעות סופרים. אז אולי יתעוררו מחדש, יספרו עצמם במילים אחרות.

ואנחנו, מה הסיפור שלנו? האם גם אנחנו הלכנו לאיבוד בין הדפים? אולי הפכנו דמויות נבובות על פרשת דרכים, כשהפרשות פתוחות והפרקים דואבים, ולא נותר בנו עוד כוח לחכות לסוף, כי כבר שכחנו את ההתחלה. והספרים סגורים על המדף, יתומים ומאובקים. נותרנו גם אנו דפים לבנים, אילמי אותיות. ומה יקרה בסופינו?

כל עוד אתה ער, ספר. ברך על שיש בליבך סיפור לשתף, חוויות לחלוק, ניסים של רגעים, נפלאות של תבונה. לא משנה כמה בוער או חסר, המשך לספר. הודה לאל מדי בוקר על שנתן לך סיפור. ומדי ערב הוקר לו תודה על שמדי פעם מותיר הוא לך לשכוח. ובין זה לבין זה מתהלך אתה פרק-פרק, זוכר כי אתה הדמות הראשית בסיפור של חייך. ברצותך יהיה זה סיפור קצר או ארוך. במחי ידיך תערוך מהלכיו. בתעוזת דמיונך תהפוך אותו לשאינו נגמר. אתה, ורק אתה, תגדיר סוף לסיפור.

מלכודת עכברים

רק עכברים מתרוצצים בתוך גלגל, הם מספרים לנו. לאנשים יש רגשות, משפחות. הם מגולגלים לכל היותר בתוך נייר עיתון. ומטיילים ויוצרים. שותלים, עוקרים, משנים. הם משרטטים מפות ורושמים עליהן קווי חיים. הם צובעים תמונות וממירים אותן למילים, ושוב מתרגמים. הם חורצי לשון ודין, רגישים למזג האוויר ולעצמם. הם חוצבים הרים, ואינם עכברים. רק עכברים מתרוצצים בתוך גלגל.

אבל גם אנשים מתרוצצים לפעמים בתוך גלגל. אפופים תפאורות חוזרות, חוויות מחזוריות. מדלגים בפזיזות בין נקודות ולא מתקדמים. מסתערים אל הקיים, חותרים למושג. כלואים באשליית תנועה הנובעת מזיעת אפם, ואינם מבחינים בקבעון הנוף. אין שתילים חדשים ביניהם, ורק רגליהם נטועות. מסתחררים סביב ציר קבוע, גם כשכבר חלוד וחורק. וכבר אין מבחינים בינם לבין המערכת, כי הפכו לברגים שחוקים. הם מזמזמים לעצמם שירים וחושבים שהם מרגישים. אבל גם אנשים מתרוצצים לפעמים בתוך גלגל.

אפשר לחשוב שזה נועז לרוץ מהר. שלהאיץ זה כוח, שלדחוף זה מרשים. ועצוב לדעת שרק כשכבר מאוחר מתגלה פאר ההאטה. קסמן של הערים הנבנות לאט. נצנוץ קרני השמש הנשברות בנחל זורם בעמק שמעבר לגלגל. שם אין עכברים. הם מפחדים מאוד מהמים. דווקא יודעים לשחות, לשמור את הראש מעל המים. אבל לא רוצים להשקיף על בבואתם. מעדיפים לשכוח, להדחיק, להתגלגל. להתבסס בנוחות בתוך טיעון מעגלי, להיכבל לעצמם. לא יאומן כי יגולגל. אפשר לחשוב שזה נועז לרוץ מהר.

שיחות מחוץ לבית

"הבט כאן איזו גזוזטרה", היא אומרת לו בהתפעלות, והוא שותק. גם אני מתפתה להעיף מבט אל המרפסת המוארת, לבחון את סודות קסמיה. אולי הוא מעולם לא שמע את המילה העתיקה הזו, כל כך ישנה שבטח אפשר לכתוב אותה עם א'. הם הולכים שלובי ידיים, והוא תומך בה. היא כנראה סבתו, והוא בעיקר נכדה. היא איננה נראית עייפה, ואולי תעצר ליד כל חזית בית. תלמד אותו עוד איזו מילה, תלחש סיפור. הוא קצת עייף אבל נראה שחשוב לו הטיול הזה. ופתאום נראה שגם היא קצת תומכת בו.

(*)

"נו, בטח סבתא, בטח!", הוא צועק לתוך הטלפון בחוסר סבלנות עד שקשה להתעלם. "אני לא מאמין שאת שואלת אותי את זה בכלל", הוא זורק לעברי מבט של מבוכה. "ברור שאני אזמין אותך, את תהיי אורחת הכבוד שלנו, כן", הוא מתחייב. עוד כמה צעדים ותמה סבלנותו: "בכל מקרה, סבתא, אנחנו צריכים להתקשר לעוד כמה אנשים ולספר להם, אז אני אדבר איתך מחר בסדר?", והוא מנתק. ואני ממשיך ללכת ותוהה - האם שאלה מתוך נימוס, או שהוא באמת לא מרבה להתקשר.

(*)

"נו תיכנסי לבית", הוא פוקד בשקט לעבר האפלה, ואני מתאמץ לזהות למי הוא מכוון. "תיכנסי לבית", הוא חוזר על הפקודה, אבל הפעם מדגיש שהוא מתכוון. היא שותקת באפלה, ולא זזה. חצאי המבט שזיהיתי בחושך לא הפגינו נחישות, אלא בעיקר פחד. ואם עליי לא הצליחה לעבוד, ספק אם זה יעבוד עליו. "היא נכנסה בסוף?", את שואלת אותי. "אני לא יודע", אמרתי לך. המשכתי ללכת. "אבל יש לך בכלל ספק?".

(*)

איש הולך בחושך ומביט בעוברים ושבים, ואוזנו כרויה. מדהים אילו סיפורים אפשר לאסוף בהקשבה לשיחות קצרות ברחוב, הוא אומר לעצמו. הן אופפות אותנו תמיד, מחכות שנשים לב. שנטה אוזן לאנשים שנקלעו לרגעים חשופים מחוץ לבית, בחברת זרים. נתעד קולות חולפים על מדרכות. לפחות עד שיהיה בידינו לכתוב משפטים טובים מאלה, אמיתיים. שיחות שנרקמו בין הקירות. הסיפורים היחידים ששווה לתעד.

4 הערות (לא באמת) פוליטיות

(1) מרבה נשים מרבה שמחה
על פי הסקרים האחרונים, יותר מרבע מחברי הכנסת שיכהנו בכנסת הבאה יפעלו במפלגות המובלות על ידי נשים. במנותק מהעמדות הפוליטיות, נדמה לי שנשים מביאות (גם) למערכת הפוליטית תכונות חיוביות ושקולות יותר. יש להן זוויות השקפה אחרות, הן מנהלות מגעים בשיטות אחרות, מציבות סדרי עדיפויות אחרים. השאיפה לשלב יותר נשים במערכת הפוליטית, במיוחד בתפקידי הובלה, היא לא רק אינטרס פמיניסטי הקורא לשוויון, אלא גם ובעיקר אינטרס לאומי ושאיפה לתיקון המערכת הפוליטית מן היסוד.

(2) חופש תנועה
השבוע פורסם בתקשורת כי בחלק מהמפלגות הונהג חופש הצבעה בסוגיות מדיניות. המשמעות היא שבחלק מהמפלגות יכהנו חברי כנסת שאפשר ויחזיקו בעמדה שונה בתכלית מיתר חבריהם, והם יורשו לבטא אותה מבלי שיידרשו לתת על כך את הדעת. זה אולי נשמע סביר במפלגות "חברתיות" (לדעתי גם שם זה בלתי סביר), אבל בהחלט פחות מתקבל על הדעת במפלגות החורתות על דגליהן אג'נדות מדיניות. נדמה לי כי מדובר בשחיקה נוספת של המחוייבות שלנו לאידיאולוגיה, צעד ציני נוסף בדרך לפשיטת דרך רעיונית. הרי גם כיום, נמנעים ראשי ממשלה מלפטר שרים(!) בשל השמעת דעות אחרות, והחוק אף אינו מחייב אותם להעביר מתפקידם שרים שתמכו בהצבעות אי אמון נגד הממשלות שהם מכהנים בהן. והרי כבר התרגלנו לשמוע את הצהרות ראש הממשלה הנוכחי כי "אינו שותף לעמדות שהביע שר החוץ שלו בעניינים מדיניים". כשברקע אנו זוכרים כי קווי היסוד של הממשלות מוצגים אמנם בפני הכנסת אך בהליך נטול כל אופי משפטי מחייב, אין מנוס מהתהייה - האם הסכמנו בשתיקה לוותר על האידיאולוגיה במערכת הפוליטית? האם יש הצדקה רעיונית כלשהי לקיומן של המפלגות? לקיום הממשלה? למנהיגות?

(3) פליטים ופורשים 
התבשרנו השבוע על פרישת חלק מחברי הכנסת (ולעיתים מפלגות שלמות) מהחיים הפוליטיים. במרבית המקרים, מדובר בנציגים שהבינו כי סיכוייהם להיבחר שנית נמוכים מאוד, ועל כן "התנדבו" לפנות את מקומותיהם. אלא שלדעתי במובנים רבים השינוי הוא למעשה תיקון. כשאדם מגלה לפתע כי אינו זוכה לשום תמיכה ציבורית, הוא עשוי להיתקל לראשונה בקרקע המציאות. הוא עשוי להפנים כי העובדה כי מלכתחילה נכנס לכנסת מקורה בליקוי של המערכת הפרלמנטרית שלנו - הוא נדבק כעלוקה לפופולאריות של ראשי מפלגתו, של הצבעה מסורתית, סרח עודף של מערכת פריימריז או וועדה מסדרת. כך שנדמה לי כי כמעט בכל פעם שחבר כנסת מחליט לפרוש, הוא עושה בעיקר טוב לדמוקרטיה, תורם למימוש רצון העם. אבל כן, לא תמיד.

(4) חצי הכוס המלאה
אם אי אפשר להסתמך יותר על מצע המפלגות, כי לא כולם שותפים לו, ואף לא על מנהיגי המפלגות כי לא כולם תומכים בהם, ואי אפשר להסתמך על הצבעות העבר כי המפלגות משנות את פניהן, ואי אפשר להסתמך על ההצהרות שלפני כי הן לא מחייבות את המעשים שאחרי - לא נותר למצביע המבולבל אלא לבחון את הרכב הרשימות. או אז, יצטרך להשיב לעצמו - איזו רשימה מייצגת יותר את עמדותיי, מיהם האנשים הראויים להתמנות לנציגיי. דווקא האילוץ הזה מחזיר עטרה ליושנה, מחזק את אמות המידה הנכונות והראויות בעיניי של הגברת מחוייבות נבחרי הציבור לקבל בוחריהם. המועמדים עצמם - משנתם, הגותם, נסיונם - הופכים לעוגנים המרכזיים הניצבים לנגד עינינו, מעבר לכרזות ולסיסמאות. הם גם יידרשו לתת דין וחשבון אם לא יעמדו בהבטחות בעתיד. רק כך זה יכול באמת לעבוד, דרך הגברת תחושת האחריות של שוכני הפרלמנט. ובאופן פרדוקסאלי, דווקא האנדרלמוסיה הפוליטית ופשיטת הרגל הרעיונית, עשויה לחזק את היסודות הפרוצדוראליים של הבחירה, לחייב אותנו להיות מעורבים ודקדקנים יותר רגע לפני שאנו מגיעים לקלפי.     

גועל נשף

אולם אפלולי פועם בקצב כינורות יגעים. תזוזות מדודות, מכאניות, נקישות על רצפת עץ. אנשים עטויי מסכות חולפים, מהנהנים. מי שישאל פעמים רבות לשלומך, הוא שאינו מקשיב לתשובה. רק חולף ומהנהן, מסתיר טפחיים, זומם מאחורי קלעים. העולם הוא במה וכולם משחקים, ומוטב שתמצא עצמך ביניהם ולא למולם, קהל שבוי ומולך שולל, רוקד בנשף אליו לא הוזמנת, האורח שנדקר בגבו באישון ליל, וקול זעקתו נלכד בצרימות הכינור.

שאלו את עצמכם פעם אחר פעם - כיצד הייתם נוהגים בחדר חשוך? כיצד יושפעו הערכים שלכם כשתהיו לבד, במקום לא מוכר, במצב סכנה? קלפו וקלפו את עצמכם עד שתגיעו למי שאתם באמת. רק אחרי שיוצתו המסכות עימדו מול המראה ובחנו עצמכם. מותר לטעות ומותר לרמות, רק היו הדבר האמיתי, האותנטי, הטבעי, היחיד, השלם. אנשים אמיתיים אינם זקוקים לנשף. הם אמיצים דיים כדי לרקוד לבד.

אם יחול כאן מפץ גדול ביום מן הימים, מוטב כי יהיה זה פיצוץ פנימי ובלתי-מבוקר. שיעיף לכל הרוחות את המגנים והשריון, את המסיכות והתחפושות, הפסיקו את המוזיקה המהפנטת. רק לנשום, בלי מחיצות ובלי הנחיות. להשתחרר, להתנער. להצדיק קיומנו עלי אדמה. להיות מסוגלים להישיר מבט אל אחר, ולפתוח חרכי אישונים, למתוח קו ישר אינסופי בין שתי נקודות של אמת.

פוסט-בושה

קפטן של קבוצת צמרת מטיח קללות נאצי בשידור חי, מאחל מחלה ממארת לעמיתו. ואני נזכר, שכילד, נכחתי גם אני במקרה בו קללות דומות הוטחו באבי. ויותר מכל, חשתי כעס נצור ובושה. בעיקר כלפי העולם, שלא התהפך באותו הרגע ובלע את כולנו. שלא תבע את נקמתו וביטל את שעשוע חיינו ושלח את כולנו להתחיל מבראשית, להיזכר משום מה הוצבנו בעולם זה. שכן לא ייתכן שאנו עדים לרוע הזה, שהתרחקנו כל כך מן השביל, שהוצף בטפשות שעלתה על גדותיה ופיזרה בוץ של אדישות בעיני העוברים ושבים.

לו רק היה עומד השחקן לבדו בקבוצת יחיד.. אך קבוצתו גדושה בנטולי בושה עד כי הפכה לקבוצתנו. ולידו על הספסל יושבת חברת הכנסת שתיפרד מתפקידה, ומנכ"לי חברות המשמנים ארמנותיהם על חשבון עושק עובדיהם, ושוטרים מושחתים, ושוחרי אלימות, וגזענים ועבריינים. כולם רצים על המגרש, והמשחק נמשך. השורות הראשונות בקהל מעודדים, אבל היתר שותקים. תומכים במבטים נוגים ואדישים. איש אינו יוצא או מתפרץ למגרש. לאף אחד לא נראה המחזה מגוחך, או פסול או מסוכן. אפשר להוציא כרטיס אדום או משהו, אבל זה הרי רק משחק, ולא צריך להיבהל. מה כבר יכול לעשות כדור, או שלושה.

כשהוריד אלוהים את האדם אל העולם, לא נטע בו חוכמה ולא דעת, לא אהבה ולא חמלה. רק בושת מערומים, כלימת מבושים. כנראה הבין כבר אז כמה נזדקק למצפן הערכי הזה בעידן הפוסט שלנו, בו נדמה שקריסת החוקים אינה קוטעת את המשחק. כל עוד לא מתהפך העולם עלינו, מוטב שנתהפך בתוך עצמינו. שנתבייש יותר, נתפרק מבפנים, נכה על חטא, נשתולל ונזעק. לא נוסיף להתעלם כאילמים מעוולות העולם. נציב גבולות של מוסר, חומות של רעות, חוקים של כבוד. ותהיה בושתנו נר לרגלינו. תזכורת פנימית ובועטת שלא פשטנו רגל, שהמשחק הזה עדיין במגרש שלנו.

כחול כמו תפוז

"Le monde est bleu comme une orange"

Paul Eluard

בספר המתכונים במדף העליון מסודרים המרשמים לפי סדר מופתי. המעיין ייחשף פרק אחר פרק לכללים החקוקים בכל דבר ועניין. כיצד יש לחיות, כיצד נכון לנהוג, מה ראוי להגיד, את מי מותר לאהוב. שרטוטים ידידותיים מבהירים את הכתוב, מגבים את ההנחיות הבהירות. כללים רבים, וכולם נהירים. אין שתי דרכים לביצוע כל משימה. רק אחת, והיא שמורה לחכמים ולידענים, והם שזכו להארה יהנו גם מכבוד ההצלחה.

וכשלא נותר עוד מקום הוצב המדף העליון מעל מכונת השכפול. וכך, באופן נוח למדי, יכול כל אדם הנובר בספר המתכונים לחלוף דרך המכונה ולייצר את ממשיכי דרכו. ילכו בנים בדרכי אבדות, ישגו נתינים בעוונות מלכים, ידדו אביונים במסילות חטאי גבירים. והכל לפי המתכון המדוייק שהותאם במכוון לאף אחד.

פול אלואר, משורר צרפתי שנפטר כבר מזמן, הביט על החיים בהומור. אני נזכר במשפט אחד שלו שנחקק בזיכרון. העולם, כך הסביר, הוא כחול כמו תפוז. ובמחי פסוק אחד הבהיר לנו כמה מגוחך הוא עולם הדימויים שלנו. כמה עסוקים אנו לשווא להכניס למסגרות את שראוי להותיר חופשי ומשוחרר. במקום בו שורפים ספרים ישרפו גם אנשים. אך בעולם בו קיימים ספרי מתכונים, אין אנשים בלאו הכי. רק שכפולים ותלמים, בהם הולכים השותלים. מצמיחים אמתלות אינספור לבזבוז חייהם.

אותו משורר צרפתי, שחי כבר מזמן, אמר גם שחלום ללא אהבה הוא חלום שנשכח. וסיפר שדמעות הן כותרות עלה של הלב. והזכיר שהאדם אינו נושא אלא את עתידו. אולי בשביל זה יש משוררים בעולם. ללכוד את כל הדימויים ולכלוא אותם בבתי פזמונים. ולשחרר את החיים שלנו מהם. לתת לנו לחרוז לבד. לבשל מה שאנחנו רוצים, בטעם שלנו. בלי מתכון.

בצוק החסד

"רופא כבן 60 גרם הבוקר למותה של בתו בת ה-34 ולאחר מכן שם קץ לחייו... מכרי המשפחה סיפרו כי האב לא יכל לראות את בתו סובלת ולכן ביצע את המעשה הקיצוני. צוותי מד"א קבעו את מותם של השניים".

במישור רחב הידיים, כולם רואים את כולם, חוזים במרחב, והשמש בהירה בשמיים. ואין מקום להסתתר או להתחמק, בשטחים הפתוחים שבין רכסי ההרים, הנקובים בידי הדין. הכללים חקוקים על הסלע, ועל לוחות הלב של שוכני חבל הארץ. הצל של כולם מוטל לאותו כיוון, מטיל כובד של אחריות ומשקל על הכתפיים, שוזר נהלים של כבוד וחוק בין נתיני העמק.

אפילו בג'ונגל חוקים מוכרים. לעיתים טורף החזק, לפרקים מתחכם החלש, אך כולם בקיאים בתקנות היער. גם העצים הוותיקים ביותר אין בהם כדי לשמש מחסה לטועים. השורשים שלהם נטועים בקרקע המציאות הרציונאלית, והם פועמים בקצב ליבו של האדם הסביר. 

אבל יש נקודה אחת, מרוחקת ובלתי מוכרת. בשיא פסגתו של ההר הגבוה ביותר, המשקיף אל העמק ואל היער, אפוף עננים. ושם, בצוק התלול הזה, מוצא עצמו האדם תלוש בין שמיים וארץ. אוויר הפסגות מסחרר את ראשו ומרעיש רגשותיו. אי שם, עשוי האדם הבודד להתכבד ברגעים של חסד ולזנק בתעוזתו אל קו האופק. קול נפילתו לעולם לא יישמע, ומניעיו יוותרו עלומים. יהיו ידועים רק למעטים שיגיעו אל הצוק. בפאתי העולם המוכר לנו, קצה הקיום המודע. ברכסי הדפנות העליונות והעדינות של הכלוב הגשמי, שברא לנו אלוהים, כדי שנפסיק לשאול.

הוא יודע לתקן

הוא לא מושלם, כולם מודים. ועושה טעויות והכל. אבל תראו, אין כאן תחליף, ובאמת שהוא יודע לתקן. כשמשהו נשבר הוא מאלתר איזה דבק, וכשהבד נפרם הוא שוזר חוטים ומהדק. הוא כבר יחשוב על איזה פתרון, גם אם זמני. הוא נלחץ בהתחלה, אבל אז מאתר את דרך המילוט, את השיפצור הנדרש שיאפשר לזה להמשיך להתגלגל. ובסופו של יום, זה מה שהכי חשוב כאן. להתגלגל קדימה, להמשיך, לשרוד.

וכששמע שהם שוב מהללים את "המתקן", סגר את התריסים. לא יכול היה לשמוע את זה שוב. בחשכת ביתו, בחדר פנימי, במעבדה שהקים לעצמו, הוא יצר יצירות. יזם ובנה והינדס. הוא ברא יש מאין, וחידש וחזה. עמל ידיו זרע רעיונות והצמיח חלומות ששינו חיים. אין עניין בליבי לשמוע על אודות ההוא שהיטיב לתקן, הרהר. לא חשוב איזה דבק עמיד מצא עכשיו. לא לנצח נוכל לחבר ולתפור. בסוף נצטרך להציג משהו חדש וחסין ויצירתי. אחרת נמשיך להיסדק ולהישבר. מי שאינו מוביל, סופו שיידחף. יוסיף להתמכר לשרידות חסרת טעם. יוותר על האחיזה בהגה, יפסיד לגורל.

ולפעמים כשבהה בהם צוהלים ברחוב למראה המכונה רוויית התלאים שדהרה חרף שבריה ברחוב, צחק וכאב בתהיות ליבו. הייתכן כי מאמינים הם שכוח ההתמדה הוא בדבק? האמנם כנועים הם לחסדי התיקון? כיצד אין מבחינים הם, כי מקור הדהרה - במדרון.

נעלמים במשוואות

איזה חשבון עושה הנפש? האם מחברת חטאיה ומחסרת מעשים טובים? האם מחלקת עצמה לרגעים קטנים? לתקופות? ובפני מי היא באה חשבון? ומדוע בעצם? הרי מעולם לא הוכח או הוסכם על קיומה. וכי מדוע היא כל כך מחושבת?

ואילו חישובים מקיים האדם החושב? האם מנסה לרדת לשורש העניין? לבחון ראשוניותם של דברים? לנתח קווי שבר? וכי איזו תועלת תעלה בידו של זה המהרהר? ילמד מי גדול ממי, ומי קטן. להשוות בקנאות של קנאת סופרים. וודאי ירבע את המשולש, רק משום שחזקה עליו. יחתור לגלות את המכנה המשותף. ולבסוף, יוותר רווי מספרים ונטול מילים. יכנס איבריו וימצא עצמו לכוד בין מספרים רציונאליים ושאינם. בין השלמים לאלה שכבר נשברו.

איזה משקל טמון בשיקולים אלה? ומהי חשיבותם של החישובים? לעיתים מוטב פשוט להניח ולהרפות. לתת להם למצוא לבד את הסדר על הציר. לא לספור יותר שום דבר. כי בסיכומו של דבר, כמה מגוחך להוסיף ולסכום ולחשב ולכלכל, בלי לדעת אף פעם למה זה שווה... למה כל זה שווה באמת. 

צלע מצלעותיו

אחד מהסודות השמורים ביותר במערכת החינוך, אלה שאפילו אינם נעולים בכספת, קשור לפלאי הגיאומטריה. במחברות המשובצות, מופיעים תמיד המצולעים מרוחקים זה מזה, נפרדים ושונים. הריבוע מביט מושלם וזחוח מהפינה כיצד מתארך ומתקצר שוק המשולש. הם קרובים-רחוקים של אותה המשפחה, אך כמו בעידן המודרני, אינם מרבים להיפגש. להפך, הם מתכנסים בתוך עצמם, מחשבים זוויות, מנתחים לעומק קווים מקבילים המתקדמים לתוך אופק ללא כל כוונה להיפגש. 

צורת הלימוד הזו אינה מקרית, היא מבקשת לחפות אחר האמת הכמוסה. בתנאי מעבדה חשאית במעמקי האדמה הוכח כבר לפני שנים שכאשר מצולעים נפגשים, הם משתנים. מתעוותים, מתקפלים, מתבלבלים. הם משנים אחד את חברו, ומשתנים תוך כדי בעצמם. כך נוצרו אינספור מוטציות השמורות היום במרתפים. בלי מאמצים טכנולוגיים או תאונות עבודה - רק במגע צלעות, שהתסיס תהליכים כימיים, שהשפיעו על הפיזיקה, ששינו את הביולוגיה, שעיצבה את ההיסטוריה. כמו בסרט "אני והחבר'ה", כשהילדים מחליקים בעדינות את ידיהם אחד על יד השני, ובאמצעות המגע החטוף הזה משתנים לתמיד.

מובן שלא כל הצורות מתלהבות מכך. אלה, המתנשאות, המכנות עצמן "משוכללות", לא מחבבות את ההמון. הן מסתגרות, מקשיחות קווים, מבכרות לשכפל עצמן כדי להבטיח את טוהר הצלע. מהצד, הן חשות מוגנות. אין בהן כל עניין להשתנות, לטמא את שכלול השלמות. העולם שייך למשוכללים, הן אומרות לעצמן. אך איש אינו שם כדי להתפעל, בפינה הבודדה שתפסו כמחסה. 

ממה הן כל כך מפחדות, אפשר לתהות. במקרה הגרוע ביותר - יידרשו לוותר על צלע. ואז, המרחב המוגן עליו הן שומרות בקפידה ייפתח אל מרחבי הלא-מודע והלא-וודאי. ייסחפו אז למקומות חדשים ובלתי מוכרים. ייתנו ויקבלו, ייצרו יש מאין. זו אימה שיש בה ריגוש, הימור ששכר רב בצידו. זוהי סיבת-הסיבות שבגינה נברא האומץ.

והרי, הבורא הוא כל-יכול. לא נדרש הוא באמת ליטול עצם מן האדם כדי לברוא עזר-כנגדו. את הצלע לקח כדי להכין את האדם, לפגוע בשלמותו, לפתוח אותו למגע זר. "עליך להעז להשתנות בני טרם הוציא אותך מבדידותך", אמר לו בין גלי התוהו. "לא משנה כמה משוכלל אתה", הוסיף, "החיים הם לא גן עדן, ורק מי שמעז לשנות ולהשתנות ייזכה לחיות ולדעת".

דלתי מרום

כשהייתי ילד הזדמנתי באחד הימים לבית מלון מפואר בתל אביב. כשנכנסתי למבואתו המרשימה נפתחו דלתות המלון השקופות באופן אוטומטי ועשו לי כבוד מלכים. אני זוכר שנדהמתי מהמחווה, וביקשתי למצותה שוב ושוב. יצאתי מהמלון ונכנסתי בשעריו מספר פעמים באותו הבוקר. בלי להבין למה, הרגשתי שהמנגנון החשמלי הזה מחזק את רוחי.

זמר שאני אוהב, ששר מאופר לאור הירח, החליט לפני כמה שנים לנסות מזלו בלונדון. בארץ כבר היה מפורסם, ושם התחיל צעדיו כאלמוני. בראיון הוא מספר שהפעם הראשונה בה הבין את גודל ההימור שלקח הייתה לפני הופעה. הוא עמד מאחורי הקלעים והמתין. בארץ, כך מספר, אף פעם לא פתח דלתות. תמיד היו מי שלחצו על הידית, ופינו לו את הדרך. ושם, בכפור הלונדוני, גילה לראשונה את מנגנון הבריח החוצץ בין חדרים. הוא הפנים שעליו לפתוח את הדלת בעצמו. פתאום הבנתי מה עשיתי, הודה, והאמת שדי התלהבתי מזה.

לפעמים דלתות נפתחות מולינו לבד, אך לא ביד המקרה. זה שמינו הטוב, עבודתנו המאומצת, הניסיון וההשקעה, שדוחפים את השערים. אנחנו פוסעים דרכם לא כמלכים, אלא כאנשי עשייה מוכחת. מתקדמים בין קירות במסלולים שחצבנו בזיעה. ולפעמים, המשימה פשוטה בהרבה - הידית מונחת מול עינינו, הושט ידך וגע בה, ממתינה לאומץ ליבנו להידחף קדימה אל היעד הבא. ולפעמים, זה רק עניין של זמן. דלת שנפתחת בדיוק בעיתוי הנכון, אחרי שצברנו את הידע הנדרש, כשהגענו לצבר השנים המספק. כמו עולי מעלית, הדלת הנפתחת מסמנת שהגעת לקומה הנכונה, ואפשר לסיים את הטיפוס.

הבוקר נשקף נוף ירוק מהחלון, וריח ישן של גשם חדש נושב ממנו. אומרים שחלונות נפתחים כשדלתות נסגרות. אבל האמת היא, שברוב המקרים הכל יכול להיות פתוח. כשאנשים נחושים הם לא נבלמים במנעולים. כשהם חזקים הם יכולים לפרוץ שערים. כשהם חולמים, הם מעזים לחלוף דרך קירות.

דיקט עטור רע

בבית מאיר דיזינגוף בשדרות רוטשילד בתל אביב, המבנה בו הוכרזה המדינה, נתגלה ממצא ארכיאולוגי. תבליט המעיד כי בבית זה הוכרז, כאן נולדה, פה התחיל. התבליט הוטמן מאחורי דיקט של עץ, נוצר עדות, שומר רזיו. השיפוצים במבנה הסיטו את הדיקט, חשפו את התבליט, גילו את פניו - ואת פנינו. הזכירו לנו את תמימות המקימים, אמונתם בדרך, ערכיהם המבוססים, יושר כוונותיהם. הציתו בנו לרגע את ניצוץ החזון, התקווה הלאומית, אחדות השורות הצפופות יחד בצדק, אמת ואחווה.

וראוי ומתבקש לתהות - כלום מה חשב לעצמו ההוא שהציב את הדיקט? אתה חפץ להסתיר ולהשכיח? ומדוע לא השקיע יותר מהצבת דיקט של עץ עלוב? אם ביקש להכחיד מדוע לא ניפץ? מדוע לא הצית? הותיר רוחות נשכחות מכוסות ברשלנות. אולי ביקש לוודא שיתגלה ביום מן הימים, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. כמו קפסולת זמן, או מכתב בבקבוק. ניסיון תמים לשגר מסר מן העבר, שדר מעולם אחר.

לפעמים, בלילות סערה, הגשמים מציפים את הקרקע, ומחלחלים עמוק, ושוטפים את הבוץ. ומתחת לחריטות של האבן צפים זכרונות. אחדים מהם מספרים סיפורה של תקופה אחרת. וחלקם, מעוררים סדר גם בתקופה שלנו. ריח הגשם מעורר נשכחות.

בבית הזה בתל אביב מקימים מוזיאון חדש, בהשקעה מכובדת. בלילות, בוודאי נועלים את השערים כדי להגן עליהם ממחפשי מקלט, מהגרי עבודה. בימים, מחזקים את הגג, ממגנים מתקיפות. ומעל יוצב שלט שינציח את שם התורם, והתלמידים ילמדו שבזכותו שם הוכרז. ומסביב תתלהט אדישות של אספרסו. ובפנים יבקרו רק מעטים. ושיביטו בתבליט יחווירו פניהם כאבן. כמו קשיש המביט במראה ונחרד מנזקי הזמן. ורואה באישוניו הלבנים תוגה של חלומות שנכזבו. כמו יורד ים שמוצא מצפנו באיחור, ומבין שסטה מן הדרך. ועתה הוא בלב האוקיינוס, ואין לו אלא להמשיך ולשוט על גלים של זמן, ולהתחמק ממערבולות. 

בבית מאיר דיזינגוף בשדרות רוטשילד בתל אביב, המבנה בו הוכרזה המדינה, נפתחה קופת שרצים. והיא אכזרית וכואבת. מוטב שיחזירו את הדיקט. 

את שאין להציג

יש המעדיפים לתאר מחשבות במילים, ומתאמצים לדייק ולהדק. אחרים, מצטיינים בשירים. אחדים, מציירים. יש המביעים בתנועה, במשחק, בתמונה. נתונה בידי האדם הבחירה באפיק הבעתו. לאחוז במכחול המתאים ולתעד בו תהיות לב.

אך איש מבין האומנים, בכל הזמנים ובכל התקופות, לא העז להציג - שגרה. 
איש לא הצליח לשרטט קווי מתארה, להחמיא לגווניה, לחרות את זוהר קסמה. איש לא תלה קלסתרונה על קירותיו, לא דרש בשלומה. מעולם לא הומחזה. לחנים לא הוצמדו לה. ספרים אודותיה נשכחו מזמן. הוזנחה וקופחה, ונודעה לשמצה כמיותרת. כאחת שאיש לא חפץ במרותה. אוורירית, דקה וריקה.

אך שבים וחוזרים הזמנים בהם היא שבה ומתהדרת ביופיה. לרוב בלילות, בשולי שרעפים, עת דמדומים. אז כמהים התוהים לשממתה. מתמלאים געגועים לדמי ימיה האדישים. מואסים בחסרונה. מתביישים כי לא הכירו אי אז, בטוהר פלאה היומיומי. משגרים תפילה לשובה. 

צבע אדום

(1)

אשה אלמונית, זרה, הולמת על שמשת מכונית. מי זו? מה היא רוצה? משוגעת? תמהונית? חסרת בית? ההתעלמות אינה מפסיקה את הדפיקות. חלון נפתח. "צאו מהר!", צעקות לחוצות. מה קרה? "אזעקה? אתם לא שומעים?". אזעקה? תל אביב? כדאי למהר ולהתגונן. דלתות נפתחות. ריצה. חדר מדרגות. המתנה. חושבים ששומעים בום ברקע, אולי שניים. תחושת "כבר היינו כאן וחשבנו שלא-עוד". ממתינים וחוזרים. 

היא נעלמת, האישה הצעירה, אולי גם היא חזרה לשגרה. שמה לא ידוע. ופחות מכך - הסיבה שהובילה אותה לדפוק על חלון זרים. "בטוחה שלא ביקשה להתגונן אצלכם?", שאלתי. "לא, לא, היא ביקשה להזהיר אותנו". כמה לא מובן מאיליו, אני חושב, נזכר בקצין שצולם אמש בטלוויזיה, נשכב על הדשא במרחק מיתר האזרחים המבוהלים. היא דאגה לשלומם של אנשים שאינה מכירה. כמה אומץ מתגלה לפעמים במקומות בלתי צפויים. סיפורים קטנים שמהדהדים ומתעלים יותר מטח שנורה ונוחת.

(2)

בשעת לילה מאוחרת אני מעדכן בפרטים. היא יושבת בצד וגומאת כל מילה, סקרנית ועירנית. אחרי דקות מפסיקה להתאפק ומתערבת. שואלת, מבררת. אני מפנה מבט עייף ותוקף - אבל מי את בעצם? היא משיבה ואני ממשיך. פוזל לרגע שוב אליה ומתעניין לגלות כל פעם מחדש, איך גוון העור ממשיך להסגיר אותנו, גם כשאנו נחושים לטשטש נבכי מבוכות. לא משנה באיזה גיל ומעמד. שומר עלינו חשופים. אולי בדרך עקיפה כלשהי, מגן עלינו.

(3)

רגל אחת כבר הייתה באוויר, לעבר הכביש. בתל אביב אין זמן להמתין לרמזורים. כשאני במדים, אני מציית. לא בגלל החוק, בזכות הדוגמה. אבל על אזרחי נדמה כי אין חוקים, למעט חוק קצב הג'ונגל. הזמן קצר, אז חוצים. 

"אתה רואה יואבי", אומר האבא, "איזה צבע זה?". יואבי מביט ברמזור ומתלבט. הוא קולע בול, ושומע שוב מאבא מה זה אומר. אני מתלבט לרגע, מחליט להתעלם אבל לא מצליח. הרגל נדרכת במקום. יואבי לומד עכשיו, מפנים. מוטבע בו חותם לחיים. הוא מקבל שיעור חשוב, שאפשר ויציל חייו בעוד כמה שנים, שכבר יורשה להסתובב לבדו. איך יסביר אבא ליואבי שלא כולם מצייתים? כיצד יבאר מהו חוק שלא כולם מחוייבים לו? יום אחד הוא עוד ישאל את השאלות האלה, אבל כל דבר בעיתו. הוא עוד יישאב לחרדת גילוי העולם הזה, ניפוץ הילדות, אבל הבוקר לא מתחשק לי להאיץ לו את הדרך. אז אני מעכב במכוון את דרכי.

כל עוד אתה יכול, ציית לרמזור יואבי. יום אחד תתפוגג האשלייה. ואז תגלה את שבריריות החוקים. את הקו המטושטש בין האסור למותר, שאינו מתחדד ומתבהר עם השנים.ובכלל, צבע אדום מבלבל את הילדים. הם צובעים בו לבבות ופרחים, ונופלים בקסמו. עד שיום אחד מגלים שאין צבע מסוכן ממנו, אכזרי ואלים. יש ילדים בגילו של יואבי שמתפכחים בימים אלה. וזה מוקדם מדי, ומיותר מאוד.

אבל אבא של יואבי צודק. הרבה יותר קל ופשוט להסביר את העקרון מול הרמזור. את כל מה שקורה מעבר, לא ניתן לתפוש. את זה, אפילו המבוגרים כבר הפסיקו להבין.

ימים פשוטים

סיפרו לנו שהבנאליות היא מוות, ורק בו נעוצה הוודאות. לכן, החפצים לחיות ולא לחיות כחפצים, מוטב שימציאו עצמם מחדש מדי בוקר. שיסעו למסעות מסעירים וירהיבו עוז למרחקים. מוטל על כנפיהם שימצו כל דקה ורגע, שיחסירו פעימות. שלא יקפאו, שלא ינוחו. בל יחששו מן המוות. מי שחושש ומפסיק כדי לנוח, ממילא אינו בין החיים.

אך מדי פעם, לרגעים חולפים, מותר לנו לחלום על ימים פשוטים יותר. שטופי אור וטיולים קצרים בין שטיחים ירוקים, אפופי צינת בוקר, בניחוח בית. משב רוח בוטח, כף יד מלטפת, מבטים כנים. להסיר את השעון מפרקי היד ומפרקי החיים, ולתת לנשימות להכתיב ללב. להפוך את השמש לסיבה. את הים ליעד. עכשיו לתמיד.

כמה מורכבות בפשטות הממכרת הזו. כמה יקרות דקות החינם. שקוטעות את תנופת השגרה, שמפרות את תכלית הקיום, שמאטות את מירוץ הכמיהה. ובכל זאת, יש בהן קסם מכשף. הן פרמיית הביטוח שלנו, בהשתתפות עצמית. הן חיזוק יסודות בעידן של רעידות אדמה. 

אולי, לא יקרו הדברים מעולם, ולנצח נסתער. אך בינתיים, מה אכפת לנו לקוות. שיבואו גם ימים פשוטים, יצלו עלינו משלוותם. ואנחנו נרפה ונתרפא, ונתמכר, ונוקיר. על שיש לנו כל כך הרבה בחיים, ושאפשר לבטא זאת במעט. על שנטוע בנו האומץ להאט. על נדיבות ליבנו, שהתירה לנו רגעים קטנים של כלום, ואושר.

מבזקים וברקים

קצת אחרי חצות הותר לפרסום שמו של האדם שנורה אמש ליד בית החולים. טעה מי שחשב שכל פרסום הוא חיובי. שגה מי שחשב שטוב לגור ליד בית חולים. ויותר מכולם פישל מי שסבר שכדאי להיות עבריין. כי עבריינים לא אוהבים לפתור בעיות בדיבור, השובבים האלה. הם בד"כ מעדיפים יריות. ולא ממש אכפת להם אם מישהו אחר עובר באזור. ככה זה אצלם.

בחצות ורבע איים שר הבטחון שישראל תגיב בזמן ובמקום הנכון. שלא לדבר על הפגז מהצפון, והפצצה מהמזרח. וגרוע מכך - היריבים בתל אביב. וכך הותקן  שעון העצר לקראת מכת האש, שתתן נקמתה ותשקם הרתעתה. כל כך הרבה באים להרגנו, ואנו נשכים להורגם. ומרוב שהשכמנו כבר וויתרנו על לישון. אך זהו הוויתור האחרון שנעשה. יש גבול, כך נדמה בשגגה לפעמים.

לפנות בוקר חשד נוסף לתאונת פגע-וברח. אולי זה רק הגשם הכבד, ואולי החושך. לפעמים יש הסברים אחרים, וטוב שכך. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה עוד נהג שרצח ונמלט. ואם כך היה, מוטב שיהיה איש מוכר למשטרה. או לפחות לשכניו. וכדאי שיהיה עובד זר, או בן מיעוטים, או חולה נפש, או שיכור. רק שלא יהיה איש מן הישוב. והלוואי שלא מהישוב שלי. מי צריך עכשיו את כל השאלות האלה. ברור שהיינו עוצרים. זה בטח הגשם. 

והבוקר דווח שבנמל חיפה עגנה ספינה ענקית, הגדולה ביותר שהגיעה לחופינו אי פעם. הלוואי שזה הוא. אני מקווה שראה את התחזית והבין שזה הזמן להגיע. שיעלה אותנו זוגות-זוגות, שנרים עוגן. נצא ללב ים ונתחיל מחדש.

למנגינת ליבי

יש מנגינה אחת של פסנתר, שמספרת טוב ממני את מה שיש לי להגיד. והיא פורקת ממני את המילים שאני לא יכול להוציא, ומקלפת את השכבות שנדבקו בעיקשות, ופורטת על הנימים החבויים ומטיילת בחללים שנותרו סגורים. מישהו אחר כתב את הצלילים שאני נוצר, ואני משמיע אותם שוב ושוב, בקול רם. מקווה שמישהו ישמע את הווידוי שמתנגן בידי אחר.

יש תמונה שמישהו אחר צילם, שמתארת את הרחוב שאני רוצה ללכת בו. בתקופה שהיא לא חורף ולא אביב, כשצללים פוגשים צבעים חוצים צורות בונים דמויות. והאנשים בתמונה שלמים ונינוחים, כאילו לא מבחינים במסגרת סביבם. ואינם רוצים להיות בשום מקום אחר, וטוב להם עם האנשים שסביבם, כשברקע נגינת הפסנתר שנותנת קול למחשבות שנסתתרו באישונים.

נועה כבר בת שנה וחצי עוד רגע והיא מחייכת הרבה. וכשיש מוזיקה היא שרה ורוקדת, וכשרעבה היא אוכלת ולפעמים היא מטיילת וצוחקת. והעולם של נועה לפניה והיא משחקת בו כרצונה, והוא נענה ומציית ולא יעז לאכזב אותה. ולמרות שעוד לא מדברת, היא אומרת לי כל כך הרבה. ולמרות שעוד לא מכירה אותי, היא עוזרת לי להכיר את עצמי. כמה אושר מסתתר בפשטות החיים, בחדוות החיים המשלימים עם פגעי הזמן, בלאהוב את השמש ולהכיר בכוחה המרפא.

החיוך המהפנט של ילדה פורט כמו נגינת פסנתר, ממסגר כמו תמונה נשכחת. ממלא כוסות עד למחציתן ומפסיק. היתר יתמלא לבד, וירפא. זה ייקח קצת זמן, אבל יגיע. יגיח בהפתעה. יוכיח שהיה כדאי.

האשף והאמן

אשף המילים נודע ביכולתו המדופלמת לרפד מצביו בהברות, מבוכות בהנחות, שניות באותיות, שהסתחררו כחוט מקשר בין תמלילי יומו. והוציא כקוסם ממגבעתו חודי שנינות ופלאי לשון שהלהיבו סובביו ונפרסו מולם כספר הרפתקאות מתחדש. לא נדרש האשף להתכונן או להיערך, שכן ניחן היה ביכולת לשפוך את צקלון מרכולתו בפני כל עובר ושב, עת היה עובר לשווא מעניין לעניין ונושא נאומיו ואת עצמו למחוזות של דיבור קולח. מבטים נוצצים עקבו בשקיקה אחר מוצא פיו וידעו כי יטיב להסביר את שלא יתואר, לפענח תעלומות מעיקות. אך ברגעי האמת של חייו, בנקודות בהם גואה הרגש ונשבר אל חופים רחוקים, נותר חסר כל. רק מילותיו בידיו, והן ריקות.

 אמן השתיקות היה מוכר בכשרונו לנדוד מסעות ארוכים ללא הברה, מעביר מסריו וזמנו באפיקים אחרים. וברגעים הכי מתוחים וקשים, עת נדרש לתמוך ולתת מענה, נותר באילמותו. לא כי רצה להרע או לפגוע, כי משום שלא יכול היה לתת את שנדרש. נצטייר הוא כקמצן של מילים, קפוץ-יד רגשות, כי חומות היה עשוי עורו, בית סוהר לסערות כלואות מבפנים. וכשהיה לבדו התחפר בכעסו, מדוע לא סיפר, ולא שיתף, ולא הודה, ולא חיבק. אך גם התשובות נותרו בשתיקתן, והידקו את שפתיו בחוזקה. ויותר מכולם חיכה הוא עצמו למוצא פיו, אף כי ידעו כולם כי המילים היפות מכולן מסתתרות בעיניו. אומנות ללא קול. בביצורים שסלל סביבו, היו הן שער רחמים.

לעיתים רחוקות פיתל הגורל את נתיבי הדרך, ומיזג שבילם של האמן והאשף.
המנגינות היפות ביותר הולחנו ממבטיהם הצולבים. רועמות בדממה.

התזכורת

סופות שמכריעות בחירות, חמסין שמשתק חשמל, משקעים שמביאים ברכה, קללת בצורת.
תנועת חולות שיוצרת פקקים, רוחות נושאות מחלה, אביב נעורים ושלכת זקנה.

מהו מזג האוויר אם לא תזכורת. אזכור עגמומי לכמה שאנו קטנים וחסרי חשיבות. אנו נתינים שחוחים בארץ ליליפוט השנלטת בעולם של איתני טבע. העיסוקים שלנו נראים לנו גדולים מנקודת מבטנו, אך שוליים קוסמולוגית. כלום אינו מתבייש המפץ הפוליטי בהשאלתו-ללא-רשות של הכינוי "מפץ"? כמה חצוף הוא הביטוי "מבול של עבודה". כמה יומרני הוא האדם המתכנה "איש רוח", מבלי שהביא לקריסת עצים ותעופת גגות.

שמיים מעוננים הם בשורה מטרימה של ממטרים, אך ראוי יותר לראות בהם טיפות של צנעה, שתכליתן להמיס את היהירות שבה הצבנו את עצמינו במוקד העולם. חשוב לזכור באיזו מהירות ישמיד הטבע את שבנינו משך שנים, את כוחו להזיז הרים ושרוף יערות, כמעט מבלי-משים. הוא בקושי רואה אותנו הטבע, מבחינתו אנו לא חלק ממחזור חייו. למעט הפעמים שאנו מנסים לשבש אותו ולהכחידו. ואולי אסונותיו אינם אלא נקמה.

אחרי שיסיימו לייבש את המים, ובתום שקיעת האבק, מומלץ לאמץ ללב את התזכורת החשובה הזו. שהדרמות שלנו משעממות. שאנו שחקני משנה בטלנובלה ארוכת שנים, שמשודרת כבר כל כך הרבה עונות... ואם נגזר עלינו להסתפק בסיפורים הקטנים והזעירים שלנו - כך יהיה. נמצה מהם את המיטב. נתרגש מסיפור פעוט, או משיר או חיוך. ולא נתפתה להאמין שאנו מנהלים כאן משהו. רק דיירי משנה לזמן מוגבל בדמי מפתח. אוחזי מטריות מפוחדים, שיכולים לאבד מחר הכל בזרם, אז בינתיים כדאי למצות את הזמן, במזג מתאים.

עור-אוריה

מדוע קילל נתן את דוד באומר: "לא תסור חרב מביתך עד עולם"? מדוע הטיל מלחמת-עד על דורות שלמים של זרע דוד ולא הסתפק בהענשתו האישית והפרטית, על חטא שעשה בכוחות עצמו, במחשכי חומות ארמונו? מדוע נאלצים אנו, לאחר אלפי שנים, להיענש על כשלונו של דוד בשלטון יצריו? הייתכן שגם אנו, וליתר דיוק אבות-אבותינו, אשמים בחטאו של המלך התאוותן? הייתכן שיכולנו לשרטט גורל אחר?

חשק המלך באשתו של אוריה ושלח אותו אל מותו. ואוריה עצמו נקרא אל המלך, ושוחח עימו וקיבל ממנו את הצו ונשלח אלי קרב. ולרגע קט לא הסתובב אל המלך, לשגר עוד מבט אחד לעבר כס המלכות ולשאול בחוצפה: "מדוע". וכי מה היה מועילה לאוריה תעוזתו? אפשר כי היה מוצא להורג על שהמרה פי מלכות, וסביר כי הפקודה לא הייתה משתנה. ובכלל, מאז ועד היום אסור לו לחייל לערער על דבר השלטונות, כי הציות הוא לחם חוקו של השלטון (מלוכה, כמו גם דמוקרטיה), ובוודאי כשמדובר בחיילים שהם הרי אסורים באיסור חמור בספקנות פוליטית ומוסרית. ובכל זאת, אי אפשר להניח לתהייה המחלחלת, מה היה קורה אם היה מסתובב אוריה? האם היה מעורר משהו בדוד? בעצמו? בעמו?

ולפרקים אני חושב, כי חטאו של דוד חמור כחטא אוריה. וחטא שני הגיבורים כחטא ההמון השותק, העם הדומם הסופג, אולי בצדק, את עונש הדמים. שכן מנהיגים, ראויים למשול כשם שראויים לטעות. וכבני אנוש נתונים הם, כנתיניהם, ליצרים ורגשות. ולעיתים, עשויים הם למעוד מכסאם, ולהתפתות. וחובת ההמונים כולם, לציית בתבונה. לקבל מרות ביושר. לאמץ תקנות מוסר מתוך שיקול דעת. וחשוב מכך - לתהות, ולשאול, ולהציב ספקות, ולהגדיר גדרות, ולבקש הנמקות. עבור המלך, ועבור פקודיו, ועבור כלל נתיניו. בניגוד לנדמה, החרב ששרדה את הספק חזקה יותר. להט הלחימה השלמה אמיץ יותר. המוסר הוא איננו מבצרו של מתנגד-המלחמות, הוא נדנו של הלוחם הנחוש להסתער כמוצא אחרון, כדי לדחוף בכוח הזרוע שלום, וצדק ותקווה.

אז אנא ממך אוריה, הסתובב. הסתובב ושאל, והתעניין, ולמד, ובחן, ובקר, ותקן. כתוב מכתבים ושירים, הפגן אומץ וביקורת, ציית לחוק ולצו מצפונך. רוץ בכושר גופך ושכלך. הפנה חרב התיקון אלינו טרם שתפנה לאוייב. את הנעשה הרי אין להשיב, אך נכון לנו תיקון בעתיד. רק תתעורר ותסתובב. שאל אותו. אולי הוא לא יחזור בתשובה. אך אולי, תעיר גם אותנו.

אי של יציבות

"ראי הסופה מתקרבת", הוא אמר ועיניו מודאגות.
"הים כבר גועש, מטלטל את האופק, ואין לנו זמן לחכות".
 שרידותנו איננה מובטחת, נחישות ועקשות נחוצות,
אז בואי נקים חומת אדירים, שתחסום את תנופת הרוחות.

לבנים ומקלות התאגדו שם, נסללו גם גדרות וחפיר,
מכשול מתוחכם ומפואר הוא, שכמותו אף איש לא הכיר.
התכנסו תחת סכך של מתכת, עטופים הגנה של פלדה,
והוקפו בבטון ושרשרת, בפינה שמקומה לא נודע.

השנים כך חלפו, הזדקנו הם, ונותרו בטוחים ודרוכים.
מורחקים מסלעי המחלוקת, רחוקים משמועות ותככים.
"כה מוצלח המגן", התפאר הוא. "כך נחיה מוגנים עדי-עד",
והיא הנהנה מבולבלת, כי מאס לבבה בלבד.

וברגע זקנה מיואשת, מילמלה במילים מדודות:
"רק אמור לי, אולי נתקדמה? ננסה לשפר עמדות?"
"מה פתאום, השתגעת? מסוכן שם!", הוא שלל בנחישות אלימה.
וחזרה השתיקה לרחף שם, כי לתהות לא היה עוד על מה.

לבסוף הם קמלו במחתרת, ומקום קבורתם כבר נשכח.
מוגנים ושמורים נכחדו הם, במקלט שנחפר בתש"ח.
כי זוגות, כמו אומות, נדרשים הם, לעיתים להעז בתמימות -
לפרוץ החומות ולקפוץ אל הים. כי אחרת, עדיף כבר למות...

המושלם החדש

תביני, אני אומר לה, זה כמו הריח העז של הגשם ששוטף את הריאות, שאנחנו מריחים בדמיון באמצע החמסין. הזה שמקרין לנו געגועים בכל הגוף וגורם לנו להביט כל רגע בשעון, להתפלל לחילופי עונות. ואז, בסופת הברקים הראשונה, בין המרק והספרים, אנחנו מפנטזים על ארטיק בחוף.

זה כמו ההתמכרות לביחד שגורמת לנו לחלום על לבד. למחוק מהזכרון שיר שאנחנו אוהבים. להתרפק על נופי הארץ כבר כשהגענו לדיוטי. תקווה שמישהו ייחנק מהחיבוק החם שאנו נותנים לו. לאהוב כל כך מישהו, ולתכנן בדיוק כיצד נספר על כך בהספד. להתלכלך כדי להתנקות, להסתער אל הקיר. להתגאות במי שאתה מרוב בושה. להתחרט על מה שעוד לא עשית. להצטער ולעשות שוב. לחלום בהקיץ. להחליט שלא להחליט.

כשהיינו קטנים למדנו שקווים ישרים מחברים בין שתי נקודות. אבל לאורך הדרך יש עוד מליון נקודות, והמעבר בהן הוא לא שיטתי וסדור. הוא סימולטאני, בבת אחת, בהתפרצות לכל הכיוונים. כמו להטוטן שמחזיק כמה כדורים באוויר באותו זמן. אף פעם לא ברור לנו למה, אבל זה מהפנט וקוסם. לא חייבים לנסוע בזמן או בין יקומים כדי לחזור לאחור או לדלג הלאה. אפשר לעשות את כל אלה בכל נשימה, בכל רגע של גם-וגם. בדרך הזו הקווים שלנו אולי אף פעם לא יתחברו למצולעים משוכללים ומושלמים. אך המסע המושלם אף פעם לא מתוכנן. ברוכים הבאים למושלם החדש.

יש משפט מוכר שאומר, שאנשים נבונים יכולים לאחוז בשתי דעות בו זמנית. זה חלקית נכון.

גברתי חברת הכנסת

חברת הכנסת, לא חשוב מאיזו מפלגה, התיישבה מול המצלמות בנוחות מתוחה. וברשימותיה קוצים שליקטו אחרים, וחידודים שנצרו יועצים, ומשפטים קליטים למאותגרי-קליטה. והייתה מבושמת ברביצתה המבואשת. והייתה שיכורה ולא מיין. והמתינה לדקות התהילה המיוחלות, שתוכן כברבורן.

חברת הכנסת, לא משנה מאיזו סיבה, האמינה שיותר חשוב להיראות מאשר להישמע, ושהטון יכתיב את הקצב, ומי שישלוט הוא שימשול עד שיחדול. וכללי הנימוס לחלשים הם, ודיון מסודר לא לכאן. כי פה ישלוט קודם כל הקול, הצורם והבוטה והחזק, האלים והתקיף, שיגבור על מפריעיו, שיגיע לגבהים של צדק אמיתי, ויהדהד דברי נלוזים כנבונים, אותות ומופתים הם ניסים לעיוורים.

חברת הכנסת, לא אכפת לה מי צודק ומי אמר. ועוד פחות מכך, מה יהיה אחר כך ומי היה לפני. כי רגע האמת זה עכשיו, עת נאספים הפתקים ונחרצים הגורלות האמיתיים. והיום שאחרי אינו חשוב ברגע מופתי זה, רק דקות תהילה וחסד המונים, רק שניות של הבזק, קריצה וחיבוק, ותו לא. בשביל חומות גבוהות פיתחה חברת הכנסת ציפורניים חדות, ואת שלא יעשו הציפורניים ישלימו הצלפות לשונה. ויחדיו יגברו על המכשול שבדרך, שאף שברור כי ללא מוצא היא, אין נעימה ומבדרת מן ההליכה התמידית בה, בינות פרחים, כיבודים, ופתיים.

ואתם, אנשים טובים בשולי הדרך, מהרו נא ובחרו בחברת הכנסת. לכו אחריה בדרך.
אלא אם כן חשוב לכם, ומשנה, ואכפת.
או אז תאלצו להקשיב באמת. והאמת גוברת.
אפילו,
אפילו על הגברת.
 

מבוך מראות

הם עושים את זה לא נכון, רוב האנשים. מתבלבלים ונופלים, תועים באפלה, שולחים ידיים מחפשות קדימה כדי לא להתנגש בשום דבר, מנסים למשש ולגשש את דרכם החוצה.

אם היו עושים את זה נכון, היו מבינים שהבעייה היא בגישה. המראות הם לא קירות במבוך, הם המבוך עצמו. כשמסתכלים על עצמינו כל הזמן, הסחרור הוא שאלה של זמן. התמקדות בהשתקפות עצמית מעוורת את הדרך החוצה. אבל גם את הדרך פנימה.

הרי אין דרך נכונה לעשות את זה, וגם אין נתיב בטוח החוצה. אבל בניגוד לאינסטינקטים, בחושך הזה כדאי קודם כל לכבות את החושים. הנטייה הבסיסית להסתכל כל הזמן במראה מסבכת אותנו עוד יותר. מוטב להסתכל דווקא לצדדים, אל עבר אחרים, לקראת דרכים חדשות, ואפילו בתוך החודש. המוכר מוליך אותנו שולל, ודווקא בערפל יכולים להימצא רעיונות חדשים.

הם חושבים על זה לא נכון, רוב האנשים. הם מאמינים שלשבור מראה זה מזל רע. אבל מי שמסתכל כל הזמן על עצמו במראה ממילא לא מאמין. ומי שלא יעז לשבור גם לא יבנה. רק ימשיך ללכת בתוך המבוך. ושכבר יזהה מישהו מביט אליו, יהיו אלה עיניים מפוחדות וחלולות. ומשהו בהן, יהיה מוכר מדי.

שיעור קומה

בקומה הראשונה גר היסטוריון, לא משנה מאיזו מדינה. ובדירת הגן שלו עדר ושתל וחפר מדי יום, ובלילות היה יושב בחצר, מעשן מקטרת, וחוכך בסיפורי זכרונותיו. את קירות ביתו ריצף מזכרות מרחבי עולם, רהיטים ופסלים ותמונות. ואת מדפי ספריו המאובקים אף פעם לא ניקה וניגב, והותירם לספוג את ריחות הזמן. שעונים לא אהב. הזמן, כך חשב, לא ראוי שיימדד על פרק ידו, כי אם מפרקי ספריו. ואלה נערמו בערימות גדושות על שולחן עבודתו. תקופות נוספות תכופות, ומלאכת תיעוד הזמן לא תתום לעולם. עד יתום זמנו.

בקומה השנייה גר עיתונאי, לא משנה מאיזו עיר. מאחורי תריסים מוגפים מצא עצמו מכור למסכים, בכל הגדלים ומכל הסוגים. ומתוך הקירות בקעו צפצופים וצלילים שבישרו על רסיסי מידע מתבזר. בודד היה, ובהיעדר אורחיו, היה משועבד לעורכיו, ועשה יום וליל לרצותם. ומכותרת לכותרת, מצא עצמו שחוק מילים ונטול תכנים. אך ידע בכל רגע נתון מה מתרחש ומה קורה ולאן הדברים מתקדמים. בכל נושא ועניין, למעט עצמו. 43דיווחיו הפכו אותו עייף וטרוד. דירתו הפכה עבורו מקלט. משרדו, מפלטו, קברו.

ובקומה השלישית גר פילוסוף, לא חשוב מאיזה מוסד. כך אומרים לפחות, שכן מעטים שחזו בו. אך הוא חזה בכולם, ממרפסת ביתו בקומה העליונה. אך ברוב המקרים הביט למרחק, אל אופק הים, או בלילות הישיר מבט לכוכבים. חיפש רמזים במשב הרוח, בצמרות העצים. ומול מיטתו תלה מראת עץ גדולה. העדיף להירדם תוך בהייה בעיניו שלו, לחפש גם בהם סימנים של בריאה.

ובאחד הימים הגיעה משלחת מכובדת אל הבית, תרה אחרי שמועה כי בין הקומות חבוי אדם שכשרונותיו יקרים מפז, תבונתו מופלאה וחושיו חדים. כשכבר כמעט אמרו נואש, הופתעו לגלות את מקור מסעם. ממרחקים הגיעו כדי לפגוש בנער המעלית. החולף בין הקומות, אורח לרגע. הוא שידע ללחוץ על הכפתורים הנכונים. לנוע בזמן.

מילים לחוד

אולי הייתי צריך לנחש שזה יגיע, ואולי באמת ניחשתי, ובכל זאת בחרתי את השולחן הפינתי הצמוד לחלון הראווה. בית הקפה היה ריק לחלוטין, אפוף אווירת חמלה ודכאון הראוייה לאנשים-שבוחרים-לשתות-קפה-בחוץ-בערב-חג. אבל אני הייתי חייב ללמוד, וזה היה השולחן הקבוע שלי, שיש בו אור ביום ובלילה. ובכלל, אצלינו חוגגים את החג בצהרים של היום שאחרי, כך שאני לא חבר במועדון הנדכאים שכאן. אני כאן במקרה. 

ידעתי שזה מסוכן ורגיש מהרגע שהתיישבתי לידו. הוא נראה לי מוכר, מוכר מאוד. אולי ראיתי אותו בטלוויזיה פעם באיזו תוכנית שלא כדאי להתפרסם בה. אולי מעל דפי העיתון. אני קברתי מבטים בחומרי הלימוד ומיהרתי להזמין. הוא שמר על נימוס. כשלא הבחין, הצצתי לעברו וראיתי אותו בוהה בעוברים ושבים, וודאי עושים דרכם לארוחת החג. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את הקנאה. נראה כאילו עבר מסע ארוך. הזמין אספרסו קצר.

תוך שניות כבר היה לי הפוסט מוכן לחלוטין בראש. הכותרת לקוחה ממשפט מפתח של סרט ישן: "אני רואה אנשים מתים". ובתוכן, אספר בדיוק על אנשים כמותו. שאנחנו נוטים להתעלם מקיומם, בשאון מרוצת חיינו. הם אינם נזקקים בהכרח, ורובם מחזיקים בדירה ואולי גם רכב. אבל בערבי החג, בזמן שאנחנו מוצפים אור וחברים ומשפחה, הם מגיעים לבתי הקפה. ואינם יכולים עוד להסתיר את בדידותם, את החלל שנפל בתוכם. עונש המוות שקיבלו על עצמם זה להמשיך לחיות, שכבר אין כל כך בשביל מה - ובעיקר בשביל מי - והם עושים את עצמם ממשיכים למרות שכבר מזמן עצרו. ואני, כך במקרה וללא שום סיבה מיוחדת, יצא לי לראות אותו. והתחושה היא כמו של ילד שמתחיל לראות לפתע אנשים מתים. והם מסתובבים בינינו, החיים, ונטמעים מבלי שנבחין. ורק חדי המבט יראו את חיוורונם, את לובן בהייתם, את שיברונם.

ובעודי מנסח בראש את המילים המדוייקות, ובאמצע ביס אימתני ונוטף רוטב, אני מרגיש את המבט הבלתי נמנע. והוא נוקב, ונטול בושה. "טעים, הא?", הוא דוקר. אני מהנהן באדישות. "ממה זה מורכב?", הוא שואל, בדיוק שקיוויתי שזה לא יהיה מורכב בכלל. "זה חביתה", אני אומר, ומקפיד לא ליצור קשר עין. שתיקה קצרה מדי והשיחה נמשכת. "חבל שלא לקחתי את זה", הוא משתף וזוכה להתעלמות. אני נותן עוד ביס, משתדל להתעלם מהמבטים, וסופג הצקה נוספת: "אתה מתעסק בתסריטאות?", הוא מתעניין. אולי שמע את הסרט שכתבתי בדיוק על חייו בראשי. ואולי ראה את חומרי הלימוד ודמיין שהם חלק מהסרט. וכששלפתי את מפית הנייר לנקות את הפה, מחיתי איתה גם כל בדל נימוס שעוד נותר בי, והתעלמתי בבוטות מהפנייה. הוא לא התקשה להבין, המתין עוד מספר שניות ויצא החוצה. לכפות שיחה בלתי נדרשת עם קליינט אחר.

"מת או לא מת", אומר לעצמי בשקט, באיזו חוצפה שכזו מפר את פרטיותי, קוטע חוט מחשבה, מפר מאמציי לרקום את סיפור חייו במילים מרגשות. "מצידי שימות", סיכמתי ביני לבין עצמי והזמנתי חשבון. "חג שמח", מלמלתי לעברו כשיצאתי משם. במבט חיוור ואדיש, כמי שבדיוק ראה רוח רפאים. 

קווים לדמותנו

לא מתרגש מקווים אדומים. לא שלי, לא של אחרים. מחיצות ראויות שישורטטו במילים, ולא בגוונים עזים של דם. ואם כבר מדם ליבנו, ראוי שיהיו הקווים אמיתיים. כאלה שיוצרים צורות, מסגרות, ולא מחלקים וחוצים. מפרידים עיגולים בין קווים ירוקים של אנשים לבנים ושחורים, וכאלה שכבר אזל מהם הצבע.


לא מתלהב מקווים שקופים שמישהו זורק בחלל האוויר, מלהטט עמימות מול בהיות חלולות, ומצפה שנבין. ואנו במקום לסגוד לקווים-הבלתי-נראים, כבים-בלתי-יראים, ושבים למציאות המקווקוות שלנו, מנקודה אחת לשניה.

לא חסיד של קווים מהירים ובוהקים, שמעבירים נוסעים ונושאים בקצב אקספרס בין קטבים. מוטב לעיתים לנוע ולנוח בין תחנות, להתבלבל בדרך. במקום להיות מהירים יותר מרכבת, חשוב מדי פעם לרדת מהפסים. לבקר ביעדים בלתי מתוכננים, לשוטט בדרכים לא סלולות.

אבל הקו האפור שעטף את עירי משעות הבוקר, מוציא אותי משלוותי. דוק ערפילי של תוגה סתווית מכהה את החושים, מלהיט ציפייה לטפטוף צונן. כשבעיר אפור, אפור בהיר, נוצץ בה יופי עתיק של קירות מתקלפים ושדרות מתיישנות. זה הזמן להתרגש משיר ישן, רגע של הולדת בנוף מוכר. להתפעל פעם נוספת מתחלופתן המחזורית של עונות הלב, סופות חולפות. לחוש שייכים לתמונות בלי מילים, בלי סיבה. לשוט ברחוב על ריח הגשם מרוצים. בלי תוכניות, בלי הגדרות, בלי קווים.

מקור והעתק

בסרט שראיתי אתמול היו האפקטים המיוחדים בתפקיד משני, כמעט בלתי מורגשים. שזה מפתיע, בהתחשב שמדובר בעלילה בדיונית ומתפתחת. אבל הצופים מהצד חשו מיד שלא בכך מדובר. שיש כאן מהות שחודרת זמנים, מגשרת תקופות, והיא איננה גראפית. אלו הם המילים והתנועות, המבטים והמשחק. זה הטקסטים החכמים וההיגיון המבריק, היצירתיות התוכנית, הברק האינטלקטואלי. בתנאים אלה, לא היה רגע דל. את התפקיד הראשי מילא כשרון אומנותי, שלא הוסתר מאחורי מסך ותלבושות. זהו המקור, ראשית הצירים, ואין מתחרה לו. הוא שיכריע האם אנו מצויים בסרט טוב.

בחיים שאנו חיים בהם האפקטים המיוחדים בתפקיד משני, כמעט בלתי מורגשים. שזה מפתיע, בהתחשב שמדובר בעלילה בדיונית ומתפתחת. אבל הצופים מהצד חשים מיד שלא בכך מדובר. שיש כאן מהות שחודרת זמנים, מגשרת תקופות, והיא איננה גראפית. אלו הם המילים והתנועות, המבטים והמשחק. זה הטקסטים החכמים וההיגיון המבריק, היצירתיות התוכנית, הברק האינטלקטואלי. בתנאים אלה, אין רגע דל. את התפקיד הראשי ממלא כשרון אומנותי, שלא מסתתר מאחורי מסך ותלבושות. זה המקור, ראשית הצירים, ואין מתחרה לו. הוא שיכריע האם אנו מצויים בסרט טוב.

המרחב האווירי

בחדשות דווח כי לרגל החג נסגר המרחב האווירי של ישראל. ואני חשבתי לתומי, שמוטב היה אחרת. שלרגל החג, היו מחליטים מקבלי ההחלטות, ושואלי השאלות, ומשיבי התשובות - לפתוח את המרחב האווירי של ישראל לכל מקום. לכל דעה, ולכל מחילה, ולכל רעיון ולכל הצעה. והיו הכלים הריקים מתמלאים דיוני אמת, ותהיות מהות, ולבטי תועים, ורזים כמוסים.

ואולי אז, היו נשזרים נתיבי השמיים במסילות ישרים, ואיש הישר בעיניו היה עושה, וכמנהג הצום היו נמנעים כל בית ישראל מאכול ושתו הבלי-החול שאנו סועדים מדי יום בכותרות העיתונים, בפטפוטי הרחוב ובעוונות הרכיל.

יש שיגידו כי העם היהודי שרד בסגפנותו, כי שרידי העיר ירושלים הם נצר לחכמתה בדד לשבת, ובליבה חומה. אבל אני סבור כי האור הנשלח לגויים מוקרן דהוי דרך חרכי ירי בחומות, וכי גוף האדם אינו מתיר לנו להרים ראש כשאנו מתקפדים ומתכנסים פנימה. אפשר להשתלב וללמד, להשפיע מתוך שותפות, לברוא מסורות משותפות, חדשות וישנות. לייצר זהויות חדשות מבלי למחוק את הישנות, להגן ולהתפשר, להתעקש ולוותר. להוסיף חברים חדשים למעגל המלוכד, שככל שיספח חברים חדשים כך תתבצר איתנותו. קהילות סגורות שרדו לאורך השנים, אך במחיר שנאה ומרירות כבדים מנשוא. זוהי שרידות בלתי אנושית, ובעיקר - בלתי יהודית.

בשנה הבאה אשמח לשמוע בחדשות, כי לרגל החג נפתח המרחב האווירי של ישראל. ולתומנו נחזה במבול מבקרים שיגיעו לציין בישראל את החג הקדוש הזה. שיש בו משום עינוי הגוף והנפש, אולם בעיקר תקווה לחשבון נפש ודעת, להתקדשות מוסרית, ולענווה עמוקה שרק בה טמונים ערכי העולם כולו.

זה לא היום שלך, צביקה

ביום בו נטמן חיים חפר,
נתמלאו הרחובות פסוקים חרוזים.
ופתע נזכרו הבריות,
בכוחן של מילים מושחזות.

כי שיריו כתוביות באלבום ילדותם,
ולחניהם ריצפו מסעותיהם.
תזכורת לימים חולפים, בטרם הוצפו באמתלות
של היעדר זמנים לקריאת פזמונים.

ובעוברי הערב נרגש ליד השלט:
"בבית זה התגורר ויצר שלונסקי",
מתגלה כי לעיתים אדם המקדיש בתיו לקוראיו,
זוכה באחריתו להקדשת ביתו ליצירתו.
 
אז הנח לסיגרים, צביקה. זה לא היום שלך.
אמנם יילדת כוכבים, אך היום הם בחוץ,
מאירים את ילקוט הכזבים של מסדר הלוחמים,
מבכים אדם הנאסף אל שורותיו,
זורעים בדמעה פרקי שירה.

חתונה הפוכה

גם המטעמים היקרים והמוקפדים ביותר שיוגשו כמנה עיקרית בחתונה, לא יצליחו להשכיח טעמן המופלא של מנות הפתיחה. ממריצי התאבון הצנועים המוגשים טרם החופה הם מהמנות המשובחות ביותר המסבות עונג לחכינו, ומעוררות ציפיה לבאות.

תמיהה מוצדקת תתהה על פשר העניין. כלום לא מוטב להשקיע את עיקר ההשקעה והמשאבים בעיקר? ומדוע לעורר ציפיות גבוהות שלעולם לא תתגשמנה?
 
מתוך אי ההגיון צומחת השערה חלופית. הכיבוד - זה שלפני וזה שאחרי - זהה באיכותו. ההבדל, חבוי בכמותו. מנות הפתיחה מוגשות בצלחות קטנות. החטיפים ננגסים בהליכה, תוך כדי שיחה והתאקלמות לתנאי האירוע. אנו מתענגים על המעט מתוך שהוא מועט, משלימים את התוספות בדמיון, מתפעלים משביעות הרצון הנוצרת גם ללא שובע שלם. 

כוס יין יקרה טעימה יותר כשהיא מזוגה בגזרה נמוכה בכוס גבוהה. טעימה נוספת רק תפגע באפקט התענוג. על אותו העקרון התבססו מסעדות הטאפאס. ובמרחק שנים, ערים ותרבויות, על אותו רעיון קודשה לה השבת. העונג מתהדר לו באיפוקו של הגוף. בעיניים קטנות השמחה נשקפת עשירה יותר. שמחות גדולות מאירות רגעים קטנים. רוח טובה שוטפת מחשבות בודדות, לעיתים פזורות ורגעיות, תמיד מנחמות.

החיים הם אירוע מתמשך של המתנה למנה עיקרית. המהמורות הן אכזבות קטנות מאיכותה. אבל את המתאבנים לאורך הדרך לא שוכחים אף פעם. ככל שמתבגרים, מבינים כי הם החלק העיקרי. שלא הטקס יצמיח אהבה. שלא הציפייה תקרב לסיפוק. בדיוק להפך. 

לא מאורות השמיים נותנים בנו אור. אלו הם הכוכבים הקטנים בשבילי החלב והדרך שאוצרים את הקרניים. זה היכולת הפנימית שלנו לראות את מה שכבר הואר. במנות קטנות של אושר.

ניקיון לחג

בינות על המושחתים, אוכלי החינם, העצלנים, העלוקות והשקרנים, מתקיימים אלה שלא שפר עליהם גורלם. והם קמים מדי בוקר, ממש כמותנו, והולכים לעבוד, ממש כמו רובינו. והם נמרצים ונאמנים, ומרוויחים לחמם בזיעת אפם. ומסתפקים במה שיש, והיכן שאפשר מנסים להשיג עוד. לפעמים למען שרידותם, ולרוב למען יקיריהם.

ויש בתוכם שמוצאים דרכם אל עבודות כפיים שונות ומשונות, ובהן ניקיון. אחדים מנקים ברחובות, ואחדים בתוך הבתים. יש כאלה שעושים זאת מדי יום, כל היום, חולפים מבית לבית, שוטפים רצפה אחר רצפה, שואבים ומסדרים. את המלאכה שאנו דוחים לסוף הם מבצעים פעם אחר פעם, מכשירים בתי זרים לקראת החג כדי שיוכלו לחגוג בכבוד את חגם בביתם הצנוע. ויש בהם שעושים זאת בסתר, אחרי שעות העבודה. משלימים הכנסה בצורה מכובדת. וחרף זאת, אחר כך יודו כי בבושתם לא סיפרו לילדיהם על עיסוקם המשני. סיפרו כי התעכבו בעבודה והלכו לשטוף רצפות. בינם לבין עצמם ידעו כי אף מלאכה אינה מביישת את בעליה. במיוחד אם הם הורים שמקריבים עצמם למען הטוב ביותר לילדיהם. 

סבא שלי לא היה איש בריא כמעט מעולם. בזקנתו, בין טיפול לטיפול, היה לוקח מכתבים ומחלק אותם בתיבות דואר בעבור פרוטות. לא היה גאה בעבודתו, לא הפיץ משלח ידו ברבים. אך בין הבחירות, העדיף עשייתה על פני הישיבה בבית, על פני ההסתמכות הכלכלית על בני משפחתו. זו, כך אני מדמיין, נחשבה בושה גדולה יותר בעיניו.

אני חושב על ההורים שמשכיבים ילדיהם באישון ליל והולכים לנקות משרדים. אם הייתי יכול לעשות למענם דבר מה בחג הקרוב, לא הייתי מסתפק בתרומה או ארוחה חמה. הייתי רוצה להגיע לביתם, בחשאי, ולנקות אותו בעצמי. כמו שבחיים לא ניקיתי את ביתי שלי. ככה, בשקט, רק לתת להם לדעת איך זה מרגיש שמישהו מנקה בשבילם, להשיב בהם זרעי כבוד שאפשר ונגרפו עם הזמן. להגביר בהם את שמחת החג. 

רק להגיע לכמה שעות ולעשות מצווה. להותיר את ביתם נקי. גם אותו. 

איש מבוגר במסעדה

איש מבוגר במסעדה יושב מול אישה צעירה מאוד. צעירה מדי. והיא בקושי לבושה בג'ינס וחולצה, ושפתיים אדומות. הוא עסוק בלקטר על הזבובים, והיא מחפשת נקודות להניח עליהן את העיניים (ולפעמים זה עליי). הם מסיימים לאכול, ולפחות הוא נראה שבע רצון, והוא קם ומשלם, והם הולכים. אני לא יודע מה יש בין הנאהבים האלה, אך אהבה זה לא.

בשעה אחרת, במקום אחר, איש מבוגר, סבא של מישהו, ניגש אל האחיינית שלי במסעדה. המשפחה שלו כבר קמה והלכה אבל הוא מבקש לראות את הפנים של התינוקת. "אני רק רוצה ללטף את התינוקת שלכם", הוא מסביר לנו ואנו בוהים ושותקים. ואישה מבוגרת קוראת לו מבחוץ כי כבר כולם הלכו, והוא רק רוצה עוד קצת להסתכל. חלק מהאנשים חושבים שזה מוזר. אבל אני חושב שזה מקסים.

באותה שעה, באותו מקום, איש מבוגר שיושב לידי שואל אותי איך אני מרגיש. ואז הוא מספר ששוב לא יודעים אם יקבלו משכורת החודש, ושצריך לראות אם גם הפנסיונרים יקבלו, ושהמנוולים עושים את זה בכוונה לפני החגים, כדי להלחיץ את כולם. ועוד נראה מה יגידו שר הבטחון ושר האוצר שאינם מדברים זה עם זה. ואני מביט באבא שלי, וחושב. גם אני אהיה יום אחד איש מבוגר במסעדה כזו. במדינה כזו. 

מה זה שיר? (פוסט מס' 200, שנתיים לבלוג)

"Inspiration is not the exclusive privilege of poets or artists generally. There is, has been, and will always be a certain group of people whom inspiration visits. It's made up of all those who've consciously chosen their calling and do their job with love and imagination".

Wislawa Szymborska

אתמול שודר ברדיו ראיון מוקלט וישן עם דוד אבידן. שאלו אותו מה זה שיר, והוא השיב בפשטות מדוייקת: "שיר הוא דבר שאני קובע שהוא שיר, לאחר שאני כותב אותו כשיר או כלא-שיר, אבל מפרסם אותו כשיר, ועכשיו תקבעו מחדש מה זה שיר". השיב, וכתב על זה שיר.

כבר שנתיים שאני יושב ומתרגם מחשבות לסימנים ממוכנים. וחושב לפעמים, שמוטב כי הקטעים ייקראו בבודדים, ואף פעם לא במקשה אחת רצופה. כי אם יאוגדו וינותחו, בוודאי יחשפו סתירות נטולות פשר. יוכיחו כי כתבתי מדי פעם דבר והיפוכו, שסתרתי את עצמי, שניסיתי לאחוז במקל בשתי קצותיו - להרביץ בו תורה ולכתתו לאיתים. שהטפתי נגד וחודשים אחרי טענתי בעד. שהתנכרתי ואז אימצתי, שאימצתי ואז הדפתי. שהתאמתי רגשות לעונות השנה, נדדתי בהשפעת מצפן הלב. שרוחי שמרה על כיוונה, אך לא תמיד על נתיבה. ולעיתים, בלבול פוזר בה.

ובעצם, החטא טמון כבר בלידתו של הבלוג הזה. קטעי יומן למגירה שמשוקפים לעין כל. היחשפות פומבית של אדם סגור. מחשבות שאינן מוחצנות בשגרת היומיום, מתגנבות עלי מקלדת בחשכת לילות. וכמעט מתוך עצמן מגלות את עצמי, מבטלות גבולות בין חוץ לפנים, בין פרטי לציבורי, בין בגדי אזרח למדי חייל, בין מציאות נוקבת לחזיונות פרוזאים, ובין קליפות שונות  המקפידות דרך קבע להכחיש זו את זו. יחד הושלכו קטעי חיים, קרעי זכרונות, שאיפות חבויות. והם הפכו את הפינה הזו ללוכד חלומות, למקלט נפשי, חלון ראווה אלטרנטיבי לפנים קפואות.

אין דרך ליישב בין כל הניגודים והסתירות האלה. וקיומם בדפי הבלוג הוא אולי ההוכחה המובהקת לעומק החשיפה והכנות. ומעליהם מרחפת תקוותי, שתסכימו לראות בבלוג הזה, רק מדי פעם, סוג של שיר. גם אם איני קובע שהוא שיר, לאחר שאני כותב אותו כשיר או כלא-שיר, אבל מפרסם אותו כשיר. ואני, מצידי, מתחייב להמשיך לכתוב כמשורר. המדמיין כי כותב לעצמו ולמגרתו, ואיש אינו קורא ולא נחשף. אך בסתר ליבו, אחרי שמונחת העט, נרגש כשאתם נכנסים. מציצים בסקרנות אילמת. תורמים בעינכם ללחן.

כלובי צלופן

אנחנו מתעוררים כי צריך, וקמים כי אפשר ושותים קפה כדי לא לנוח.
אנחנו אוכלים כי כדאי, ונושמים כדי לשרוד ושותים כדי לשכוח.
אנחנו עובדים כי חשוב, ולומדים כדי לדעת, ולא יודעים ולא לומדים.
אנחנו אוהבים כי מותר אבל לא מתירים לאהוב באמת.

ואת היום הזה, איום ככל שיהיה, חשוב לעבור בשביל מחר.
והשלב הזה יקדם אותנו הלאה,
וחיוני לרוץ כדי להתחמק מעצירות
שיזמנו שאלות
שאנחנו לא צריכים.
ממשיכים לברוח.

על סרט נע מהונדס,
בכלובי צלופן,
נבחנים בעיניים זרות וצרות,
זרים גם לעצמינו,
עכברים בסיפור של מישהו אחר,
מומרצים מסיבות שגויות, מסיבות הפתעה,
משתתפים בניסוי ללא גמול,
ולא נגמלים, ולא מעזים.

לא חושבים על המוות 
במקום בו שוגים באשליות של חיים.
דבר לא מסתיים בסתמיות המירוץ במקום.