יום שבת, 15 במאי 2010

אטומים בודדים


הפגנות החרדים ביפו, בבני ברק ובירושלים עוררו בעיקר מבוכה רבה בקרב הציבור הישראלי. יותר מאשר כעס או סלידה, ניכר כי מרבית הציבור מוצא עצמו מבולבל - בסיפור הזה קשה להגדיר צודקים ושוגים, מנצחים ומפסידים. לא ברור האם בג"ץ פעל להציל את דמותה הנאורה של המדינה כמתנגדת לכל גילוי גזענות, או שמא התערב באופן לא חכם ומתחשב במחלוקת קהילתית פנימית שנכון היה שתיפתר בחדרי חרדים. בשולי הדברים, כלל לא ברור מתוקף מה התערב בג"ץ בפרשה, והאם לא מילא כאן פעם נוספת תפקיד מחנך ומטיף יותר מאשר שופט ופוסק. ואמנם, אנו עוסקים בשאלה האם פסיקתו של השופט אדמונד לוי הייתה "חכמה", ומתעלמים פעם נוספת מהפינה אליה נדחק ביהמ"ש העליון, לעסוק בסוגיות ליבה חברתיות נוכח שתיקתה המביכה של הממשלה על שריה והעומד בראשה.
ואולם, מעל הכל נתפסת פעם נוספת הדמוקרטיה הישראלית כמי שנותרת חסרת כלים אפקטיביים למול מיעוט המערער על יסודות הציונות והריבונות הממלכתית. הכנסת יודעת לדון בשאלות זכויות חברי כנסת סוררים ואף לפסול מפלגות אנטי-ציוניות מלהתמודד בבחירות, אולם נותרת באזלת יד כאשר נדרשת להתמודד עם מיעוטים רחבים שאינם מכירים בלגיטימיות הריבונית של המדינה. אזלת יד זו, שאפשר ומאפיינת את שיטת השלטון הדמוקרטית בכל מדינות המערב, חריפה עוד יותר נוכח האתגר החברתי, הפוליטי והדמוגרפי שמציבות הקהילות החרדיות והערביות בפני הממסד.
לכאורה, קיימים שלושה כלים בסיסיים להתמודדות עם מגזרים בדלניים. השיטה הראשונה והעמוקה ביותר היא מערכת החינוך. מסגרת זו אמורה לשמש את מדינת הלאום כדי להנחיל ערכים ורעיונות משותפים ולייצר בסיס אידיאולוגי ואמוני משותף, שממנו תגזר שפה משותפת ותרבות שיח. ואולם, השפעתה של הממשלה בירושלים על מערכות החינוך החרדיות והערביות דלה ומוגבלת, ולפיכך אפיק זה נותר תיאורטי בלבד. נתיב נוסף יכול להיות הידברות פוליטית, במסגרתה תיזום הממשלה שיח מעמיק ויסודי בין מנהיגי החברות ותנסה לייצר הבנות פוליטיות. תהליך דומה הובל בתקופה האחרונה בצרפת, שם הקים ארמון האליזה מנהל ממשלתי מיוחד שהוביל דיאלוג בין-תרבותי בשאלת "הזהות הצרפתית". למרבה הצער, גם נתיב זה אינו בר מימוש בעתיד הנראה לעין, וודאי לא בימיה של הממשלה הנוכחית שנדמה כי את עיקר מאמציה משקיעה כדי להימנע מעיסוק בסוגיות אלה. כך, נותר למעשה האפיק האחרון והפשוט ביותר - תקציבים. אם אינך יכול להכיל את האוכלוסיות הבעייתיות, נסה לקנות את נאמנותן. מובן, כי אפיק רדוד זה אין בו כדי להביא לצמצום מהותי של הפערים והמתיחות בין הצדדים.
נהיר כי לא חסרים גורמים וסיבות שיסבירו את היעדר השיח בין המגזרים בחברה הישראלית. תרבות הבורות והסלידה כה מושרשות בקולקטיב, עד כי לפרקים ספק אם ניתן להתייחס ברצינות לתושבי המדינה כחברי אותו העם. אך בטרם יישלחו חצי ההאשמה והביקורת אל עבר החברה החרדית בכללותה והגורמים הקיצוניים שבה בפרט, יש תחילה לבחון ולשאול מהו התפקיד שממלאת, או לא ממלאת, החברה החילונית בעידוד תהליך גיבוש הזהות והמכנה המשותף. החברה החילונית עברה בשנים האחרונות תהליך אטומיזציה מואץ - היא ניצבת מול האתגרים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים של העת האחרונה שהיא מפורדת ומפוצלת, בתחושת דכדוך משתקת של אובדן דרך וחזון. למול כושר הגיוס והלכידות של החברות הדתיות והחרדיות, ניצב הרוב החילוני רופס ואדיש: מערכת החינוך שוקעת, תנועות הנוער הופכות שטחיות, התקשורת צהובה ומנהיגי הדור שוטחים הגותם בעיקר ב"פנאי פלוס". המולקולות המורכבות והמסועפות, מצטיירות כיציבות ודומיננטיות יותר נוכח ים האטומים החופשיים נטולי הזיקה. בחברה החילונית, כך נדמה, פשוט אין כימיה. לא קיימת כיום אלטרנטיבה חילונית מגובשת ומובהקת, שתוכל לפתוח חלון של תקווה לעתיד אחר במדינה הזו. יותר מאשר הדכדוך שהדבר כופה על אוכלוסיית הרוב, מגמה זו מונעת את האפשרות לקיום דיאלוג קוהרנטי ואפקטיבי עם המגזרים האחרים. מי יוכל היום לייצג את התרבות והאינטרסים החילוניים? האם בכלל ניתן לדבר על מונחים אמורפיים אלה?
דווקא למול האתגרים העצומים שניצבים כיום בפני הזהות הישראלית, שיש החוששים כי הם עלולים לאיים על קיומה של המדינה בטווח הבינוני והארוך, חשוב לנסות ולגבש חזון חילוני מובנה. הדיאלוג הפנימי במישור הציבורי והממלכתי חיוני לא רק כדי לשבור את מסכת האדישות המשתקת בציבור שעדיין מהווה רוב במדינה, כי אם גם לייצר מסד מוצק שיאפשר דיאלוג עם אוכלוסיות ומגזרים אחרים. בטרם אנו זועקים ומביעים חשש מפני הקיצוניים, רצוי לנסות ולהבין מהי בדיוק אותה "אלטרנטיבה שפויה" שיכולה להדוף את השסעים והפערים. למדינה יש את הכלים להניע תהליך הידברות והתעצבות מושכל, והיא יכולה לפתוח בו בטווח זמן קצר. היא אינה חייבת לחכות לוועדת החקירה הבאה כדי לעשות זאת.