תינוק בעגלתו, מוקף אנשים מבוגרים בוהים ומוקסמים. והוא בוהה חזרה, ולפעמים מחייך, ובמרבית הזמן סופג ולומד. והם חושבים שזה טוב, המבוגרים. שככה זה צריך להיות. מה הם מבינים.
חבל שלמדת שמי שעושה עצמו בוכה מנצח בסוף, שצלילים ראשונים של יכולים לקנות לך כל שתבקש, שאתה רחוק מרחק דמעות ספורות מלהשיג את שתחפוץ. חבל שהבנת בגיל צעיר כל כך את רזי המניפולציה העולמית, את שפת הכאב האוניברסאלית שמשרתת אלפים ברחבי העולם. עוד בטרם ידעת מהי מוזיקה, השכלת להבין מהו הלחן המופק מפריטה מדוייקת על מיתרי הרגש, על הקלות הבלתי נסבלת של המצפון, על הפשטות בה יכולה להפוך הסחיטה הרגשית למפעל משגשג לרחמים, לוויתורים, לחולשה.
חבל שלמדת שמי שזורק על הרצפה בהפגנתיות יימצא בסוף את האחרים שירימו. אחרי כמה פעמים הם אפילו יפסיקו לכעוס, וישלימו עם גורלם. יבינו כי כל עוד אלה הם פני הדברים, מתחלק העולם לאלה שמשליכים ואלה שמתכופפים. שחוקי הטבע האנושי מטילים על אלה שאכפת להם, המבוגרים בחבורה, לשאת בעול הניקיון והסדר. אולי בעתיד הם יתחנכו, אומרים בינם לבין עצמם, וממשיכים במלאכתם. וכך נשמרת החלוקה הנצחית, בין חוקים של ברזל, והפסולת ממשיכה להיערם, ותמיד יהיה מי שיפנה אותה.
חבל שלמדת שצעקות יכולות להיסלח. שמעתי את אביך מסביר שככה אתה מדבר, ככה אתה מביע את עצמך. ועל מסך הטלוויזיה מופיעים בתקופה האחרונה הרבה אבות. והם מגנים על הילדים שלהם באותו האופן. ואנו צופים ומשתכנעים, ומבינים, ומקבלים. אולי אנחנו באמת לא מדברים את השפה הזו. אולי יש שפות, שמוטב לא ללמוד, יש ניבים שעדיף לא לדעת.
ובתוך כל ההמולה הזו, אני מביט בך מהצד ומקנא בך. מזל שאינך עוצר לחשוב. אתה יודע, אלוהים מרחם על ילדי הגן, ופחות מזה על ילדי בית הספר. אך את הגדולים, את הגדולים הותיר לבדם. כלואים במחשבותיהם, בפרשנותם, בתהיות. אבודים במה שמצאו. עניים בהונם. עיוורים בראייתם. אז אתה, רק המשך לשחק. ובינתיים, המשך לבכות, להשליך ולזרוק. אנחנו נספוג את המחיר. הוא דל ביחס לתזכורת שאתה מציב בפנינו. נסבל בהשוואה לחדוות הלימודים הראשונית שלך, שטרם הוכתמה בענני חשבון נפש שיניחו אותך על קרקע בטוחה, הרחק-הרחק מאור השמש.
