תקופת קורס הקצינים שלי זכורה לי כחוויה חזקה, מקצועית וחברתית. היינו קבוצה מגובשת ומלאת מוטיבציה להפוך לקצינים מוכשרים, מקצועיים וראויים.
אבל לא כולם היו כאלה בקבוצה. עם הזמן זיהינו בין החברים דוגמאות אחרות. היו בנו שבזו למוסד הקצונה ולנהלי הקורס, וביקשו לעבור אותו בקלות המירבית ועם מינימום התנדבות. ריבוי מקרים שהמחישו זאת עורר סערה בקבוצה. החלטנו לקיים שיחה.
אם יש דברים שנשאתי בחיי ואני מתחרט על סגנונם, היה זה ברגע הזה. ניצבתי מול הקבוצה ופתחתי במתקפה נוקבת וחדורת התלהבות: זה סוד גלוי, לא כולנו ראויים. אסור לנו להשלים עם המצב בו אלה מאיתנו שאינם מתאימים יסיימו את הקורס".
התגובות הגיעו רק בבוקר למחרת, והמכאיבות בהן היו דווקא מצד חבריי. תהו איך העזתי ולמה בחרתי בגישה כל כך מבחינה, מאיימת ויהירה. אני הקשבתי בעצב לביקורת והצטערתי שפספסתי הזדמנות חשובה.
בסוף הקורס מצביעים החניכים מי יהיה החניך למופת. לאחר ספירת הקולות הודיעו לי מפקדי הכיתות שנבחרתי. "אבל האמת היא", אמר לי אחד מהם, "שהופתעתי. חשבתי שזה יהיה מובהק אבל זה היה ניצחון בפער קטן". אני שתקתי, אבל הבנתי.
כמה כיף לנצח נצחון גדול, מלא תמיכה ואהדה. ובכל זאת, יש משהו בנצחון בפער קטן. הוא אומר לך: זה כמעט לא היה שלך. לא שכנעת את כולם, המסרים שלך לא חלחלו לכל מקום. אבל אולי זה בגלל שלא התפשרת ולא מכרת ולא התחנפת. יכולת להגדיל את הפער ובחרת שלא.
כדי להעביר מסר מוטב לבחור בסגנון חכם וקולע. אבל כמה קטן הפער, בין עידון הסגנון ואובדן המסר. פער קטן, וחשוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה