אני, את הקפה שלי, מעדיף בהליכה. הוא הכי טעים ככה. כי אין דבר נעים יותר לחך מאשר המחשבה הממריצה שלא נעצרת בשביל הקפה שלך. שלא נכנעת להרגלי העצלות והנהנתנות של יושבי בית הקפה בתל אביב שבוהים בחייהם עוברים על מגש של מלצרית עמוסה.
לכן, גם את הטקסטים אני כבר כותב בנייד, וההליכון מאפשר אינטרנט, והדיבורית מאפשרת התקדמות בדיון ובדרך. הטכנולוגיה מאפשרת לנו להתפצל. בעתיד, אולי נצליח להתפצל פעם נוספת ולנהל מושבת שיבוטים שיעבדו אצלינו במקביל. החיים קצרים וחבל לבזבז. רק לא לבזבז. ממילא הקפה מאוד יקר בימינו ולכן את הזמן מוטב לחסוך.
הקטע עם אוויר שהוא שקוף וקל. לא ניתן לראות, בקושי לחוש. לכן החשבון שמוגש לנו בסוף לא מכליל אותו. כאילו אינו קיים.
אבל הנשימה זוכרת. והיא כועסת עליך מאוד. מאחורי גבך ובתוך הריאות שלך קוראת לך קמצן. וכל האיברים מסכימים ושותקים. אבל לא לתמיד.
יש עצים גבוהים מאוד ונחלים כחולים שאי אפשר לשתות לידם קפה בהליכה. רק ללכת ולנשום. ולפעמים לשבת. לחשב בזבוז מחדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה