פעם נכנסתי לחנות גדולה של אפל במנהטן וניגש אליי מוכר שחור. ביקשתי לקנות את הנגן הכי קטן והכי זול. המוכר לא נראה מתעניין במיוחד, גם אחרי שהתייעצתי איתו באיזה צבע לבחור. "גבר, זה רק צבע!", הוא אמר. ואני הגבתי בלי לחשוב: "על מה אתה מדבר?? מה יותר חשוב בחיים האלה מצבע??". והוא בהה, ושתק.
ואני נזכר בזה כשחבורה צוהלת חולפת תחת הבית שלי מדי יום שבת בבגדי חג לבנים בדרך לפולחן כלשהו. ואף אחד לא שואל אותם אם הם אתיופים או סודאנים, או לאן הם הולכים ומה הקטע עם הבגדים. ואני חושד שאין להם סיבה בכלל. רק נהנים לשמוע סוף סוף את התהיות של הסביבה לגבי "הלבן הזה".
ומה לגבי אלה שעוזבים הכל כדי לפתוח דף חלק ואז נחרדים לגלות שהוא בכלל אפור?
ומה בנוגע למאבק החברתי בין מלביני הלילות למחשיכי הימים? האם אי פעם ייפגשו לשיחה בצילו של יום קיץ?
ואני חושב על זה כשדגלים עם כל הצבעים מתנוססים מפעם לפעם בחלונות ועל גגות בתים. זה בכלל לא משנה אם אתה בעד או נגד. זה העניין בגוונים האלה. לא כל כך אכפת להם. כמו ספרי צביעה למבוגרים, הם מבינים שצבעים יכולים גם להרגיע. אבל רק שהם מרובים, טבעיים ותמימים. ממתי הפכו צבעים להחלטיים כל כך? מוטב כי יתמלאו קצת בספקות ולבטים. כמו בציורים של פעם, לפני שהפכנו מוגדרים וצבועים כל כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה