מחוץ לעיר כמעט ואין גשר שלא קושקשה עליו כתובת גרפיטי. כמעט תמיד זו סיסמה או מסר שלמישהו היה חשוב שכולם יראו. הוא יכול היה לקשקש את זה גם באמצע העיר. אבל מתחת לגשר, כאן כולם עוברים. אף אחד לא יחמוק ממה שהיה לו להצהיר. ועל הדרך, לאיש לא אכפת מן ההשחתה הבוטה.
ובתל אביב יתאגדו בקרוב המונים לשמוח לאידו של גשר שעומדים להפציץ. עניין מגונה הוא לשמוח בנפול גשרך. מגונה עוד יותר בהתחשב בכך שכשאוייבך פוגע בגשר מדובר באקט מלחמתי, אבל אנחנו חוגגים את נפילת הגשרים בידינו.
מה העניין שלנו עם גשרים שכך אנחנו בונים ומקלקלים, חונכים ומהרסים. אולי זה לא חוסר כבוד. אולי זה פחד. גשרים מזכירים לנו שצריך להתאמץ כדי להגיע למקומות חדשים, וקיומם כמו מצהיר שהמאמץ משתלם. אבל בעצם, לרובנו די נוח במקום בו אנחנו נמצאים. אנחנו לא צריכים לגשר על שום דבר, לחצות שום נהר. אם למישהו בצד השני בוער, הוא מוזמן לשחות. אבל לנו אין צורך במאמץ.
זו לא בושה לפחד מגשרים. תופעה מוכרת, טבעית. רק חשוב להבין שבמקום בו חוגגים את נפילת הגשרים, עוד ייבנו גשרים מודרניים ומעגליים, שיבטיחו את שלמות הבועות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה