בארץ, נהוג לסמן שבילים במסלולי הליכה. שתבדיל ביניהם ולא תתברבר. אבל המסלול התלול המתפתל שבעה קילומטרים במעלה הר סקאלה בנורבגיה לא סומן כלל. ובכל זאת לא התקשנו לזהות את הדרך. מדרגות מסותתות וסלעים משוננים הנחו באופן טבעי לאן צריך ללכת.
אני לא אוהב את זה.
למה?
כי שבילים צריך לסמן.
אבל הם מסומנים. בצורה הכי טבעית ומוצלחת.
אבל לא בסימן ברור.
אני לא מבין, זוכר מה לימדת אותי על נהגי משאיות? אמרת שתמיד צריך לעקוב אחריהם ולראות באיזו תחנת דלק הם עוצרים.
נכון.
וגם שם אין סימן ברור. אבל אנחנו סומכים על נהגי המשאית שמכירים את הדרך ויודעים לאיזו מסעדה ללכת. כמו ששבילים נוצרו על ידי הליכות עזים משך עשרות בשנים, והמפלים האדירים סותתו על ידי הנחלים שזרמו עם הזמן בנתיבים הנכונים. לא צריך סימן, רק לסמוך על חוכמת ההמונים לאורך השנים. היא לא מאכזבת.
כן, אבל מה אם יום אחד מטייל יחליט שהוא יוצר שביל חדש, או שנהג משאית יהיה סקרן והרפתקן?
לא צריך לחשוש מזה... לזה בדיוק צריך לצפות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה