כשצפיתי בחיוך הגאה ושבע הרצון צועד עם פיאות ראשו מתנופפות לתוך מחלקת חקירות הנוער של המשטרה, מחשבה מוזרה חלפה בראשי. אל שלל המשימות הדחופות הניצבות בפנינו בימים אלה יש להוסיף משימה נוספת: פשוטה וייחודית, ועם זאת דחופה ובעלת חשיבות. עלינו למצוא מילה אחרת לתיאור הצעירים האלה. נוער הם לא.
כי הרי המילה נוער היא אינה רק תיאור קיבוצי של שכבת גיל. זהו אינו מונח אובייקטיבי התקף במנותק מנסיבות פרטניות. נוער זו קבוצה אנרגטית ונועזת המעצבת את דמותה ומטרתה. פרטיה מגיעים מכל חלקי הארץ ומכל השכבות החברתיות והפוליטיות. הם אוהבים המון סוגים של מוזיקה וכל מיני סרטים. רובם אוהבים לרקוד ומיעוטם קוראים. כולם באינטרנט, גם אלה שאינם. הם רבים עם ההורים ומתאהבים ומתבאסים ומתגייסים. והם בעיקר אנחנו ושלנו ואיתנו.
לכו תמצאו אותם רוקדים מאושרים ביום העצמאות במדרחוב בירושלים, בפעולות של בני עקיבא והשומר הצעיר, באילת ובגואה, קונים בונים הולכים בוכים. תמצאו אותם בכיכר רבין ובקבר בן גוריון וגם סביב קברה של שירה בנקי. הם מגדירים את עצמם ואז משנים את ההגדרה והולכים לים בלי סיבה. וזה בסדר. כי הוא שלנו לתמיד בדיוק כמותם. אינסופי ומקור לנחת גם כשהוא סוער ומסוכן.
יש סיבה שאנחנו אוהבים את הנוער. הם אנחנו ואנחנו הם. אבל לפיאות המחייכות האלה בדרך לתחנה.. צריך למצוא שם אחר. זה לא נוער.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה