הבוקר, כך מדווחים השמיים, מעונן חלקית. כמו מכה אפורה על העיר מפעפעת ברחבי השכונה, מערפלת את קו האופק ונושבת צל של חמלה תחת השמש. כמעט נעים באמצע הקיץ, או לפחות נסבל, או סביר או נוח.
ברגעים כאלה, אני נדחק למחשבה מהירה בטרם תשוב השמש, מזנק עליה בפראות רגע לפני שתימס. עד כמה חריג ונדיר המעונן חלקית הזה. האם הוא הגיח במפתיע בניגוד לתחזיות או שהמתין לי כאן, בבית הקפה הזה, בשעת בוקר כזו, ואילו הבוקר זה אני שהגעתי במפתיע ואפשרתי את הפגישה האקראית. ואולי הוא תמיד היה שם, ופשוט לא שמנו לב והיה צריך עיתוי ופנאי מסויימים כדי להבחין.
כמו חיוך מבוייש שעולה על שפתותיו של אדם מתאבל ביגונו. בימים כתיקונם היינו בוודאי מפספסים את העווית השולית הזו בפיו, עוד חיוך סתמי. אבל בעיתוי הנכון היא בולטת, מסקרנת. אין להתייחס לעניין כמקרה ולפטור אותו כאקראיות קוסמית. כמו המעונן חלקית הזה אנחנו כמהים לפשרו.
כמו קמט דאגה בעיני אדם קרוב שוודאי היה נעלם בבליל המתח השגרתי ועתה זועק לתשומת ליבנו ומעורר דאגה ועניין. או כלב נטוש, או מרפסת פתוחה או ילד אבוד או שורה סתומה במכתב חשוב שוודאי אוצרת בתוכה תיבת אוצר יקר.
לכמה דקות הבוקר, הפך הזמן מעונן חלקית. ובמציאות המאטה הזו, ובסבלנות המעטה הזו, פקח עיניי ציד בהירות להבחין ברגעים חומקים. יש הטוענים שאין להם זמן לבהות במעונן הזה. מסכנים. לא הבינו מה זה זמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה