במדריך הטיולים המקומי מדורגות הפניות החדות על פי זווית הכביש ועומק התהום. אבל לנו יש שיטה יעילה יותר.
כי כשניסיתי להבין מדוע אני מתרתח כל כך בארץ הקרירה הזו בכל פעם שפוספסה פנייה נסתרת בכביש, הבנתי שהסיבה לא טמונה במעבורת שתצא בלעדינו. נתפוס אחרת.
גם הארכת הדרך שולית. נסתובב.
ובכל זאת, כעס. תחושת החמצה. והיא אינה מתאימה כלל להד היופי החוזר מהנוף.
היא קשורה לעולם אחר. עולם של כסאות מיותמים. בכיתות לימוד יוקרתיות, במשרדים רווחיים, בתפקידים נחשקים. בכל אלה הותרתי רסיסי חלומות שהתפוגגו לאיטם. כולם זועקים חרש את זעם נקמת הבזבוז. היא שאוחזת בי עם כל פנייה שגויה, תלולה או מתונה. רעד הפספוס, יגון ההפסד, מועקת הוויתור. הם נוסעי המעבורת שעזבה בלעדינו את החוף. נוף ההווה יחכה להם, עיניהם מוקסמות בנופי עתיד.
במדריך הטיולים המקומי מדורגות הפניות החדות על פי זווית הכביש ועומק התהום. אבל לנו יש שיטה יעילה יותר. אנחנו מודדים בכאב הדקירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה