"אתה יודע", הוא מציע לי, "אתה לא חייב לעמוד כאן ולבהות. יש בית קפה לא רחוק מכאן, כדאי לך ללכת. יהיה לך יותר נוח שם". אני מבין שזו הדרך הכי נעימה ועדינה שלו להגיד לי להתחפף. אף אחד לא אוהב שעומדים לו על הראש בזמן שהוא עובד. בטח כשהוא עובד במוסך, ולכל לקוח יש דעה מבוססת על איך נכון להרכיב את החלק. לי אמנם אין דעה על זה, בכלל, אבל מודה שבהיתי. אימצתי את הצעתו והלכתי לשתות קפה. ואפילו כשחזרתי אחרי חצי שעה וראיתי שזה עוד לא מוכן, יצאתי לסיבוב נוסף. עשיתי את כל מה שהתבקשתי, והתגמול אכן הוכיח את עצמו.
"זהו", הוא אומר לי כמעט אחרי שעה כשהוא מתקשר, "אתה יכול לחזור". כשאני מגיע הוא מראה לי את הפלא: מעכשיו כל פעם שאני אעשה ברוורס, המכשיר יצפצף ויתריע בפניי על הסכנות שבדרך. "ודרך אגב", הוא מפתיע, "עשיתי לך איזה בונוס קטן, תוספת על חשבון הבית". אני בוהה בו במבט שמתיימר לשדר סקרנות והוא מצהיר בסיפוק ניכר: "הוספנו לך עוד רכיב קטן למחזיק מפתחות. עכשיו הוא יצפצף גם כשאתה לא ברוורס". מה זאת אומרת? אני שואל. בשביל מה אני צריך את זה כשאני לא נוסע ברוורס? "לא הבנת, בכלל לא קשור לנסיעה. זה יצפצף לך גם כשאתה מחוץ לאוטו!". אני מתקשה להבין והוא קולט את זה, מחייך ומסביר: "זה פטנט חדש. מעכשיו זה מצפצף בכל פעם שתעשה משהו קצת מסוכן, ככה מהכיס שלך אתה תשמע את זה". מה? אני שואל, בשביל מה אני צריך את זה? אבל הוא קוטע את הדיון במשפט המפתח הישראלי: "מה אכפת לך? בחינם!". אני מתרצה מהנימוק המשכנע ויוצא לדרך.
השבוע שחלף לא היה פשוט. לצפצופים בחנייה כבר התרגלתי. יש בהם משהו מוזר מעט, כי הם זועקים "סכנה", כשבעצם בלי ההסתכנות הפעוטה הזו אי אפשר לנהוג באוטו. כלומר, מנגנון שנועד להתריע בפניך כשאתה מסתכן, כשברור לו שאין לך אלא להסתכן. הבעיה גברה כשזה התחיל לצפצף לי ברחוב, בבית או אפילו באמצע חלום בהקיץ שהפך נועז מדי. בכל פעם שהראש נדד לכיוון הסתכנות או תעוזה, הכיס צפצף. אחרי כמה ימים התחלתי להבין שנפתחה כאן תזמורת - בכל פעם שהכיס החל לצפצף החל הלב באופן סימולטני לתופף. המסכן הזה לא רגיל לכל כך הרבה ריגושים, אבל באופן אירוני ככל שגברו התרעות ההסתכנות, הוא היה צמא לעוד ריגושים, לעוד סיכונים. וכך מצאתי את עצמי מאתגר יותר את המכשיר החדש, מתחנן שיצפצף, והלב מלווה אותו בפעימות שתאמו את האתגר, את ההסתכנות.
אחרי שבוע החלטתי ללכת לרופא. מישהו חייב להסביר לי מה מתרחש עם הלב שלי. הוא בדק, שאל, הבין, חקר. בסוף פתר את החידה. "הלב שלך לא מתופף", הוא הסביר לי. הוא מצפצף. "מה?", שאלתי. "זו הדרך שלו לצפצף, ככה בפעימות. ככה הוא מצפצף". על מה הוא מצפצף? על מי? "על המוח שלך", הסביר, "בשביל זה הוא קיים". ואחרי זה הפסיק להשיב לי על השאלות. עכשיו אני שומע כל היום צפצופים באזניים. מהכיס, מבפנים. אולי בשביל זה גם אני קיים.
"זהו", הוא אומר לי כמעט אחרי שעה כשהוא מתקשר, "אתה יכול לחזור". כשאני מגיע הוא מראה לי את הפלא: מעכשיו כל פעם שאני אעשה ברוורס, המכשיר יצפצף ויתריע בפניי על הסכנות שבדרך. "ודרך אגב", הוא מפתיע, "עשיתי לך איזה בונוס קטן, תוספת על חשבון הבית". אני בוהה בו במבט שמתיימר לשדר סקרנות והוא מצהיר בסיפוק ניכר: "הוספנו לך עוד רכיב קטן למחזיק מפתחות. עכשיו הוא יצפצף גם כשאתה לא ברוורס". מה זאת אומרת? אני שואל. בשביל מה אני צריך את זה כשאני לא נוסע ברוורס? "לא הבנת, בכלל לא קשור לנסיעה. זה יצפצף לך גם כשאתה מחוץ לאוטו!". אני מתקשה להבין והוא קולט את זה, מחייך ומסביר: "זה פטנט חדש. מעכשיו זה מצפצף בכל פעם שתעשה משהו קצת מסוכן, ככה מהכיס שלך אתה תשמע את זה". מה? אני שואל, בשביל מה אני צריך את זה? אבל הוא קוטע את הדיון במשפט המפתח הישראלי: "מה אכפת לך? בחינם!". אני מתרצה מהנימוק המשכנע ויוצא לדרך.
השבוע שחלף לא היה פשוט. לצפצופים בחנייה כבר התרגלתי. יש בהם משהו מוזר מעט, כי הם זועקים "סכנה", כשבעצם בלי ההסתכנות הפעוטה הזו אי אפשר לנהוג באוטו. כלומר, מנגנון שנועד להתריע בפניך כשאתה מסתכן, כשברור לו שאין לך אלא להסתכן. הבעיה גברה כשזה התחיל לצפצף לי ברחוב, בבית או אפילו באמצע חלום בהקיץ שהפך נועז מדי. בכל פעם שהראש נדד לכיוון הסתכנות או תעוזה, הכיס צפצף. אחרי כמה ימים התחלתי להבין שנפתחה כאן תזמורת - בכל פעם שהכיס החל לצפצף החל הלב באופן סימולטני לתופף. המסכן הזה לא רגיל לכל כך הרבה ריגושים, אבל באופן אירוני ככל שגברו התרעות ההסתכנות, הוא היה צמא לעוד ריגושים, לעוד סיכונים. וכך מצאתי את עצמי מאתגר יותר את המכשיר החדש, מתחנן שיצפצף, והלב מלווה אותו בפעימות שתאמו את האתגר, את ההסתכנות.
אחרי שבוע החלטתי ללכת לרופא. מישהו חייב להסביר לי מה מתרחש עם הלב שלי. הוא בדק, שאל, הבין, חקר. בסוף פתר את החידה. "הלב שלך לא מתופף", הוא הסביר לי. הוא מצפצף. "מה?", שאלתי. "זו הדרך שלו לצפצף, ככה בפעימות. ככה הוא מצפצף". על מה הוא מצפצף? על מי? "על המוח שלך", הסביר, "בשביל זה הוא קיים". ואחרי זה הפסיק להשיב לי על השאלות. עכשיו אני שומע כל היום צפצופים באזניים. מהכיס, מבפנים. אולי בשביל זה גם אני קיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה