האם אפשר לכעוס על מישהו ולהעריך אותו באותו זמן? נניח שכן. אם מדובר על עניינים נפרדים ותכונות נפרדות שגורמות לנו לרגשות מעורבים. אבל מה אם זה על אותו עניין?
גם כאן התשובה חיובית. קחו למשל את ההורים שלי.
מגיל צעיר מאוד השביעו אותי בקנאות שלא לאחר. הם גינו נחרצות אחרים שלא הגיעו בזמן והרצו לי על הבושה הטמונה בהרגל המגונה והאנוכי הזה. ואני, כבול בשיעורי ילדות, הפנמתי ויישמתי. ומאז ועד היום מתמלא לחץ ואימה כשהמירוץ נגד המחוגים נעשה צמוד, ומגיב באופן בוטה כשאחר גוזל ממני דקות. הוריי הטמיעו בי מנה גדושה של מתח, דריכות ומרמור. אך באותה שעה, גם דיוק ומשמעת, אחריות ומשימתיות. והרבה כבוד ונימוס ואכפתיות כלפי זמנם של אחרים.
והרי הוריי לא הסתפקו רק בהדגשת חשיבות העמידה בזמנים. הרצו גם על תכנון ובחינה קפדנית, על חדות ועל צפייה מוקדמת של תקלות ובעיות. כמה דקות ועצבים הם חייבים לי... תמיד הגעתי ראשון והמתנתי למאחרים מתמלא תחושות אכזבה וכעס. אבל את הטכניקות והערכים שספגתי בילדות הפכתי לנכסים מקצועיים בהמשך.
פעמים רבות אני מהרהר בכמה ההורים שלנו דפקו אותנו בשיעורים הקטנים האלה. אבל אף פעם אנחנו לא עוצרים, להגיד תודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה