מי מאיתנו לא עושה את זה לפעמים, שוכח. לא נכון להאשים אותם. גם אנחנו שוכחים. זה טבעי, ואנושי וכל מה שמשתמע מזה.
אבל בסיפור שאנחנו מספרים עכשיו יש כעס על שכחה. כעס ארוך, מהסוג שלא חולף, והוא נשמר ונצרב משך שנים ארוכות. והכל בגלל טעות אחת, שיכולה הייתה לקרות לכל אחד מאיתנו.
הם לא לחצו על הפסק, זה הכל. הם הפעילו, ושכחו ללחוץ על הכפתור שמפסיק.
כלומר, הם זה ההורים שלו. ההורים של הילד. הם רצו רק בטובתו כמובן, כמו כל ההורים, פשוט שכחו.
הכל התחיל כשהוא היה קטן מאוד, ממש בגיל החמוד. והם רצו שתהיה להם מזכרת. כי אנשים מבוגרים שכמותם הרי יודעים שלא לנצח הם נשארים חמודים, ולכן רצו לצלם.
הם הוציאו את המסרטה הישנה מהארון (כל כך ישנה שגם ביום שנקנתה כבר נחשבה למיושנת) ועקבו אחריו בחשאי בזמן ששיחק בחצר. הוא בכלל לא הרגיש כיצד הם מתעדים כל צעד וכל הבעת פנים שלו. כלומר, הם חשבו שהוא לא שם לב. אבל הוא זיהה מהר מאוד את העניין, ומילא את התפקיד באמינות ראויה להערכה. הוא שיחק כמו ששחקן היה משחק, וחייך כמו באושר והופתע כמו שמופתעים, והפך את הסרט הזה לריאליסטי מהסוג שאפילו סרטים ריאליסטיים לא מצליחים לתעד.
ובאמת שהכוונות שלהם היו טובות, כמו כל ההורים. הם פשוט שכחו.
הם למדו איך להפעיל את המסרטה, אבל שכחו איך לכבות אותה,
והאמת היא שפשוט לא שמו לב שהיא ממשיכה לעבוד.
בניגוד למצלמות הוידאו המשוכללות של היום, שעובדות על בטריה שמתסיימת אחרי כמה שעות,
המסרטות של פעם בכלל לא עבדו על בטריות. אף אחד לא באמת יודע על מה הן כן עובדות. כלומר, בטח מישהו פעם ידע ושכח. או שזה לא היה כל כך נפוץ להתעסק בזה בכלל. אבל העובדה היא שהמסרטות של פעם לא עבדו על בטריות ולכן אף פעם לא הפסיקו לעבוד. ולכן, אם מישהו לא הפסיק אותן, הן אף פעם לא תפסקנה את עצמן.
וכך, למרות שהכל נעשה מתוך רצון תמים לתעד, ומתוך כוונות טובות ששמורות רק להורים, המסרטה מעולם לא הפסיקה לעבוד.
והיא המשיכה ללוות אותו הלאה, בכל שלב ובכל התקדמות. בהתחלה הוא ניסה להתעלם מקיומה, ורמז בעדינות להורים שאולי הם שכחו משהו. אבל הרמז לא נקלט והיא המשיכה לעקוב. והוא תמיד הבחין בה, גם כשלא ראה אותה בכלל. ותמיד ציית לחוקי הקולנוע הבלתי כתובים, ושמר על היצמדות מירבית לתסריט שנכתב, והיה שחקן למופת מהסוג שמכור לעבודה, לתשואות הקהל ולהערכת התעשייה.
לפעמים נדמה היה לו שהיא כבר לא שם המצלמה, שהסתלקה. אבל ברגעים האלה מייד היה שומע את הזמזום הפנימי הזה, המוכר כל כך, שרומז שהיא עדיין שם. ומיד עטה על עצמו את התלבושת והאיפור והצמיד עצמו למהלך העלילה. ככה זה שחקנים, כל העולם במה מבחינתם, והם לעולם לא יאכזבו את המסך.
ולמרות שעבר כבר זמן, העניין הזה נמשך ונמשך ואינו פוסק. סרטי המשך ושוברי קופות הופקו ללא הרף, והאולפנים ממשיכים לשקוד על המשכים נוספים. חלק מהמבקרים כבר התעייפו ואומרים שזה נעשה צפוי, כמו עוגה שנכתבת על פי מתכון מדוייק ומוכר מדי. אבל הי, העוגה הזו מוכרת, והצופים מרוצים, ואין סיבה להפסיק עכשיו. זו כוחה של התעשייה הזו, רצה משיא לשיא, וממשיכה לשכפל את עצמה עם אפקטים חדשים.
הם בכלל רצו רק בטובתו, רק שכחו. כמו רצו לתת לו בעצם מתנה יפה, עטופה בסרט. ובטעות, ובשכחה, ומבלי שהתכוונו להזיק, עכשיו הוא עטוף בסרט. עד שמישהו ייזכר איך ולמה. עד שמישהו ייזכר.
אבל בסיפור שאנחנו מספרים עכשיו יש כעס על שכחה. כעס ארוך, מהסוג שלא חולף, והוא נשמר ונצרב משך שנים ארוכות. והכל בגלל טעות אחת, שיכולה הייתה לקרות לכל אחד מאיתנו.
הם לא לחצו על הפסק, זה הכל. הם הפעילו, ושכחו ללחוץ על הכפתור שמפסיק.
כלומר, הם זה ההורים שלו. ההורים של הילד. הם רצו רק בטובתו כמובן, כמו כל ההורים, פשוט שכחו.
הכל התחיל כשהוא היה קטן מאוד, ממש בגיל החמוד. והם רצו שתהיה להם מזכרת. כי אנשים מבוגרים שכמותם הרי יודעים שלא לנצח הם נשארים חמודים, ולכן רצו לצלם.
הם הוציאו את המסרטה הישנה מהארון (כל כך ישנה שגם ביום שנקנתה כבר נחשבה למיושנת) ועקבו אחריו בחשאי בזמן ששיחק בחצר. הוא בכלל לא הרגיש כיצד הם מתעדים כל צעד וכל הבעת פנים שלו. כלומר, הם חשבו שהוא לא שם לב. אבל הוא זיהה מהר מאוד את העניין, ומילא את התפקיד באמינות ראויה להערכה. הוא שיחק כמו ששחקן היה משחק, וחייך כמו באושר והופתע כמו שמופתעים, והפך את הסרט הזה לריאליסטי מהסוג שאפילו סרטים ריאליסטיים לא מצליחים לתעד.
ובאמת שהכוונות שלהם היו טובות, כמו כל ההורים. הם פשוט שכחו.
הם למדו איך להפעיל את המסרטה, אבל שכחו איך לכבות אותה,
והאמת היא שפשוט לא שמו לב שהיא ממשיכה לעבוד.
בניגוד למצלמות הוידאו המשוכללות של היום, שעובדות על בטריה שמתסיימת אחרי כמה שעות,
המסרטות של פעם בכלל לא עבדו על בטריות. אף אחד לא באמת יודע על מה הן כן עובדות. כלומר, בטח מישהו פעם ידע ושכח. או שזה לא היה כל כך נפוץ להתעסק בזה בכלל. אבל העובדה היא שהמסרטות של פעם לא עבדו על בטריות ולכן אף פעם לא הפסיקו לעבוד. ולכן, אם מישהו לא הפסיק אותן, הן אף פעם לא תפסקנה את עצמן.
וכך, למרות שהכל נעשה מתוך רצון תמים לתעד, ומתוך כוונות טובות ששמורות רק להורים, המסרטה מעולם לא הפסיקה לעבוד.
והיא המשיכה ללוות אותו הלאה, בכל שלב ובכל התקדמות. בהתחלה הוא ניסה להתעלם מקיומה, ורמז בעדינות להורים שאולי הם שכחו משהו. אבל הרמז לא נקלט והיא המשיכה לעקוב. והוא תמיד הבחין בה, גם כשלא ראה אותה בכלל. ותמיד ציית לחוקי הקולנוע הבלתי כתובים, ושמר על היצמדות מירבית לתסריט שנכתב, והיה שחקן למופת מהסוג שמכור לעבודה, לתשואות הקהל ולהערכת התעשייה.
לפעמים נדמה היה לו שהיא כבר לא שם המצלמה, שהסתלקה. אבל ברגעים האלה מייד היה שומע את הזמזום הפנימי הזה, המוכר כל כך, שרומז שהיא עדיין שם. ומיד עטה על עצמו את התלבושת והאיפור והצמיד עצמו למהלך העלילה. ככה זה שחקנים, כל העולם במה מבחינתם, והם לעולם לא יאכזבו את המסך.
ולמרות שעבר כבר זמן, העניין הזה נמשך ונמשך ואינו פוסק. סרטי המשך ושוברי קופות הופקו ללא הרף, והאולפנים ממשיכים לשקוד על המשכים נוספים. חלק מהמבקרים כבר התעייפו ואומרים שזה נעשה צפוי, כמו עוגה שנכתבת על פי מתכון מדוייק ומוכר מדי. אבל הי, העוגה הזו מוכרת, והצופים מרוצים, ואין סיבה להפסיק עכשיו. זו כוחה של התעשייה הזו, רצה משיא לשיא, וממשיכה לשכפל את עצמה עם אפקטים חדשים.
הם בכלל רצו רק בטובתו, רק שכחו. כמו רצו לתת לו בעצם מתנה יפה, עטופה בסרט. ובטעות, ובשכחה, ומבלי שהתכוונו להזיק, עכשיו הוא עטוף בסרט. עד שמישהו ייזכר איך ולמה. עד שמישהו ייזכר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה