למה אתה שותק, הוא שואל. אני יודע שיש לך הרבה מה להגיד בעניין הזה. ובעצם, בכל עניין. וכאן התפתח דיון עם טיעונים שיכולת לפתח או לשלול ואתה שתקת.
זו עייפות.
לא, אל תגיד עייפות. אתה לא עייף. זו בטח התנשאות.
לא, לא התנשאות. רק עייפות. עייפות ושעמום.
שעמום?
כולם אמרו. כולם הגיבו ושיתפו. מחו, זעקו, התלוננו, הציעו. בקרוב לא יהיה מקום בעיר הזו מרוב מילים. ואנחנו ממשיכים לייצר אותן בצורה לא יעילה: עם המון כפילות והמון ריקנות. ואנחנו טובעים בהן ומתמלאים שעמום. כי כבר אין מה לחדש ומה לייצר. רק להנהן ולשכפל. זו לא יהירות כלפי אנשים, ואם כבר אז כלפי העולם. שככה משעמם אותנו בטיעוניו ואנו כבר טעונים ומבינים ואין בנו עוד מקום להכיל את המילים.
מה יבטל את השעמום הזה?
אומץ. אומץ אמיתי לעשות משהו קיצוני, לכאן או לכאן. שיעשה סוף לשעמום.
קיצוני? אבל מעשה קיצוני זה מה שהתחיל את כל המילים האלה.
בדיוק.
אז אתה אומר שהם דומים? הקיצוניים ואלה המבקשים למגר אותם?
נכון. דומים מאוד בגישתם. לשניהם נמאס מהמילים והם מבינים שמשמעות משנת מציאות תתאפשר רק במעשה.
ומי מהם הצודק?
החזק.
ומי מהם ינצח?
האמיץ.
ומה עם כל האחרים?
קהל.
ובינתיים?
שעמום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה