באמצע עמק רחב ידיים פרץ את המישור הר עילאי ומתנשא. מצוקיו היו תלולים ונשגבים, חצובים בסלע צור כבמלאכה שמיימית. איתנים נגד הרוחות השורקות בין הוודיות, מלחשות סודות שנאספו בדרכים עקלקלות בין הרכסים. וצמחיה מפוארת התהדרה לה בצמרת, ופירות יקרים ומתוקים. ואין בנמצא כוח עליון שיכבוש זו הפסגה. נואשים ומובסים שבים על עקבותיהם האמיצים שכשלו בחתירתם לכבוש את ראשו רב הרושם.
ונדמה לעיתים ממרחקים כי סוחף הוא את כבדות המישור מעלה בעקבותיו. איתנות סלעיו אינה מתפשרת למול ממטרי השעה. נחושה היא ברום עליונותה, מכתיבה קווים של אור וצל מבעד העננים.
כולם מעריצים את ההרים, נושאים עיניהם בערגה. משקיפים אל ראשיתם, בוהים בשקיקה באופק הנובע בהם, מתפעלים מהיתמרותם הנצחית מעלה. לאיש לא אכפת כי עילאיים ומתנשאים הם. נשגבותם היא אור זריחה באפלה, שבילי רקיע להלך בהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה