ברגעי ציניות אכזרית אנו מביטים בקנאה מזוייפת בכסילים, ופוסקים בחיוך מר: אין בהם דאגות. נחמת הטפשים הם חיי השלווה האדישים. נקמתם הנבזית בברי הדעת.
ואמנם כתב קהלת: "כי ברוב חכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב". פסוק מפתיע ובלתי צפוי מפרי עטו של האיש המתיימר להיחשב לחכם באדם. האם היה המלך שלמה רווי דאגות? האם נאנק תחת מכבש חרדות ולחצים? האם ייחל בסתר לבו לדעת פחות? לוותר מרצון על תבונתו בעבור מרפא ליגונו?
האם תשובות מכאיבות פוצעות רק את השואלים? האם חרדת התהום אינה מעסיקה את הפוסעים בתלמי העמק? אולי בממלכת אי הידיעה, כמו בלונדון, הייאוש נעשה יותר נוח. ואם המילים טורדות שינתך אולי עדיף להשתיק את החלומות.
התאווה הסקרנית גרשה אותנו מגן העדן. ויש שוויתרו עליה כדי לשוב ולבנות ביתם בפאתיו. אך אחדים מאיתנו עוד משוטטים במדבר הגדול, תשושים ויגעים. אין הדעת מרפאת צמאונם. לעיתים רחוקות מייצרת תקוות חפוזות. אלה אינן מוצאות מקום בנו, מרוב תהיות. פורחות באוויר ותרות אחר גופים אחרים. נעימים, מרווחים יותר. נטולי דאגות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה