בעיני רוחי, חורשת עצים אדירה, מוכתמת חשכה וצל בשעות בוקר מוקדמות. עצים תמירים, ניצבים ממושמעים בשורות ישרות, נצחיות. עליהם ירוקים-כהים. בבסיסם גזעים נפוחים, מלאי חשיבות. חרוטי חרטות. ביניהם גבעות דהויות בהירות, לחות מטל. ערפילים מלאי חשיבות עצמית הספיגו את הנוף, הפכוהו לבבואה של עצמו. ניחוח של ילדות נשכחת מתפזר בחלל האוויר, ואני מתפזר עמו לאלפי זכרונות משוטטים בין השבילים. מטפס במעלה הדרך ותר מסוחרר אחר נתיב יציאה. היעדרו מעורר מורא עדין, מהול בהתרגשות של פעם.
באמצע היום, בינות ההמולה, נושבת רוח עזה סביב קרחת חורשת דמיוני. לוכדת עמה מחשבות נודדים ופורחת עמם למרחקי עד. שורקת עמם שירים על עוז הרוח, שעוצמתה האדירה משלחת אותה לאתר מפלט מן השגרה הסוגרת, הדואבת.
לעיתים מזהה אני זכר לשבילי היער במבטו של זר. יחד נחטפים אנחנו לדקות ספורות לשיטוט חסר מעש, נתלים באילנות גבוהים. דקות אבודות של חסד שנטע בנו הטבע, סיור ערמומי הממתין בנו למיטיבי לכת בלבד, המעזים להתמכר לבושם ממטרים גם בלב שאון הכרך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה