תן לי משהו טוב להאחז בו, היא לוחשת, מתחננת בפניו. והוא מביט בה בפניו הרציניות, הענייניות עד להרגיז, ואינו חושף רמזים מאחורי משקפיו השקופות. בוחר מילותיו בקפידה אך גם הן אינן מנחמות. אינן מדליקות להבת תקווה צנועה בעיניה הכבויות. הוא כובש חצי מבט בניירותיו, ניירותיה, וחצי מבט בייאושה. היא פושטת אליו זרועות תחינה אך ידיו ריקות ממענה. גם חיבוק לא יועיל כאן. עוצמתו דהתה נוכח כאב הבשורות שניתנו בחדר מקולל זה.
תן לי משהו טוב להאחז בו, הוא זועק במלוא הכוחות שעוד נותרו בו, ואין איש בצידו. וכבר תקופה ארוכה שאין, והוא זועק בגפו. הנופים מכאן מרהיבים, משכרים. מסכנים ועלובים העסוקים המכורים שפוסעים מטה ואינם מבחינים, בו ובגבעות האופק. כמה אירוני שביקש להאחז לפני שנפל. שביקש עזרה ובחר לוותר.
תני לי משהו להאחז בו, אמא. הוא ביקש, ודמע. אך בקשתו נותרה אילמת, יתומה. נהדפה בקירות חיוורים, בתמונות ישנות. שאספו קריאותיו לתוכם.
ואילו אתה, גורלך טרם הוכרע. אתה עוד פוסע במקומות אחרים, רחוקים. אור שמש עקשן שולח קרני סיכויים בין תלתליך. אל תמתין ואל תרטון. קום והאחז במשהו. האחז במשהו טוב. האחז ואל תרפה. עד יעבור זעם. עד תתיר לטוב לפעפע אליך, לאחוז גם בך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה