היה סוג מסויים של קפה קר שהיה טעים לי במיוחד. מתוק וסמיך מאוד, מוקצף בדיוק במידה הנכונה, מוגש קר בצבע בהיר. בסופי השבוע הייתי מתענג אליו. לפעמים, בימים ארוכים ומתוחים, הייתי נזכר בו. בהדרגה הפך הקפה לסמל. העולם יכול להיות אכזרי אבל הקפה הקר ממתין שם. גם הימים המתישים ביותר יכולים להסתיים במתיקות. נחמה מוקצפת שכזו, ששיתפתי בה גם את עמיתיי בעבודה. כל אחד ונקודת האיזון הפרטית שלו.
באחד הימים, לפני מספר שנים, נפגשתי עם חבר ושתינו יחד קפה קר. חבר שלישי התקרב והצענו לו להצטרף. הוא סירב בתוקף. יש לכם מושג כמה זה משמין ולא בריא? מלא סוכר ושומן. והכל בכוס אחת תמימה למראה. הייתה זו הפעם האחרונה בה שתיתי קפה קר. תענוג שנמחה באמירה בודדת.
אנו נוטים לתמחר תענוגות. בכסף, בקלוריות, בזמן. כאילו שניתן בכלל לתמחר חיוך, לתקצב אושר, להקצות רוגע. המחושבים אינם זוכים למקום של כבוד בגן עדן. הם נשלחים למושב הטפשים, ברחובות הצדדיים של אלה שפספסו את הפניות הנכונות. מעולם לא ביקרו בשכונות החדשות שנפתחו במקום שכולו טוב. יש שמועות שרווחת שם בעיית השמנה. זה נכון. ולאף אחד לא אכפת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה