מישהו שהכרתי פעם, עודנו נעול בחדר מוגף וילונות. ולפעמים מציפים תעתועי אור ודמיון את צלליתו הנשכחת. כמו כמוסת זכרון הנחשפת ברגע אחד, ומעלה בך תמונה של חיוך גנוז שהתפוגג בזמן. מבט עבר המגיח לרגע מתהומות הנשיה. הוטמן במחבואו זמן רב, ארב בחשאי לעיתוי המתאים ותכנן את שובו החפוז. ניצל גיחתו הקצובה ללטף פצעים שכבר הגלידו, ללחוש ספקות.
מקום שהכרתי פעם נצור בחזיונות ילדותי. לעיתים הוא גבעות ספוגות אביב ולעיתים חדר עטוף חורף. ותמיד הוא מרגיש בית, ואני שייך.
ניחוח שהכרתי פעם נושא אותי למרחקים. על גבי טיפות גשם ראשון או בושם אהוב. שכרון חושים שמציף געגועים בכל נשימה.
ויש שיר שאהבתי פעם שקושר לי בין כל אלה בסרט ישן. ומהדהד דמדומים בהקיץ על נתיבי חיים בהם לא הלכתי, שבילים מקבילים. ובתום השיר אבין כי גם את עצמי פעם הכרתי. ואולי אין זה אלא זכרון תעתועים מעורפל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה