הם מפצירים בך לצאת. מזהירים אותך מפני חלומות שנמסים בשמש או נרקבים בגשם. קוראים לך לרוץ, ילד. ומה אתה בכלל רוצה, אתה שואל לבד. המלצות למכביר אינן מפלסות דרך, שוקעות וחולפות. וכמה בכלל צריך לרוץ, ולאן.
הם שולחים לעברך יד מלטפת והיא אינה מגיעה. והניחומים מתגלים לפרקים בסימני פיסוק, נבלעים בקיצורי מילים. כמה מגוחך הוא הביטוי: מסך מגע. אינו נוגע בדבר, באיש. להפך.
החברים הדיגיטאליים מרימים ראשם תכופות. ויש להם פנים ושמות. ועצות והמלצות והחמצות. אך האם, האם הם באמת שם? האם הם באמת שם? חידה שסופה בשתיקה, בבדידות. וגם אם יוכח שהם שם, מה יועיל גם אם יוכח. כי אז יוכח גם שאינם פה. האם אי פעם היו? האם יהיו?
גם השאלות הפכו דיגיטאליות. כמו אנשים, גם הן תקועות במסך לבן, מתרבות שלא לצורך. כמותם, גם הן עלולות להימחק בקלות כשייגמר העניין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה