לפעמים, באילמות תשושה, אני מסתפק בכמה שורות שכתב עמיחי. או שימברוסקה. ולמרות שלא מילותיי הן, חושפות את הקולות המתהלכים בי. כבר נתהלכו בגופות אחרים, כבר נכתבו בדפים לא לי. ואין בכך כדי להקל על צריבתם.
לפעמים, ברפיון הרוח, אני מסתפק בתמונה שצולמה בידי אחר. והנוף או הפנים הנשקפים ממנה כמו נשקפים מתוכי. כמו סרט צילום גם בני האדם זקוקים לחדרים חשוכים כדי להתפתח. גם הם עלולים להישרף באור יום.
לפעמים, בדאבון לב, אני פורט יגוני על שיר ישן. והוא הופך ברגע אחד לפסקול של תקופה, של הרהור, ושוכן בהם. ואין מילים שיוכלו להאדיר את זה הלחן, את זו היצירה.
כמה מילים אנו מפזרים והודפים לכל עבר מדי יום. מדי פעם מוטב להשתמש באחרות. מדוייקות, חדות, מרגשות יותר. גם אם נהגות הן בשפה אחרת. לפעמים, גם אני נהוג בשפה אחרת. אתם שומעים שתיקה בזמן שאני משוחח עם העולם, והוא משיב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה