ברגע קולנועי בלתי נשכח, בהחלטה אנושית מצמררת, חוזר ניאו אל המציאות הוירטואלית שאנו קוראים לה מציאות. אם כבר לחיות בשקר, לפחות להנות מזה. אם כבר באשלייה, מדוע לסבול. זה לא משנה שזה לא אמיתי אם זה מסב אושר. המציאות לא צריכה לדעת עובדות, מספיק להרגיש אותה. מותר לנו למות בשקר, אם נחיה באושר.
אבל כשניאו הרגיש שמשהו חסר, ויצא למלחמה על חייו, הוא נאלץ לנטוש את המציאות המרופדת. הוא יצא מחוץ לאשליה אל הכפור האפל שבחוץ. הוא הסתובב שם בין צינורות המתכת כגיבור טראגי, מותש ובודד. כי אם כבר להיות לבד, אז להרגיש את זה עד סוף. בשיא העליבות, לגרד את תחתית השפל. לא להשלות עצמינו שאנו מאושרים כשאנו מוקפי אדם, כשהמציאות היא אחרת, ריקנית ומגוכחת. רק בעלטה הזו מתנהלות המלחמות הגדולות. במקום בו יכול הגיבור להביט אל המציאות בעיניים, לדעת שהוא מוקף ערכי אמת. הוא לא נלחם רק בשביל הצדק, או בשביל עצמו. הוא נלחם למען שרידות האשליה, נצחיותה. הוא כואב מאחורי הקלעים כדי שההצגה תוכל להימשך, למען חייהם של קהל ההמונים. והוא סופג ומקריב בלי מילה. בטרם יהיה ראוי לשוב לשם.
ואחרי שיביס את השדים אולי ישוב אל מחוזות הקסם של מראית העין. ואולי ישוב פעם נוספת אל האמת הכואבת, כדי להוסיף להילחם. ובין לבין, הוא רוב הזמן מתנדנד על המטוטלת. מסרב לחייך בתמונות, או להגיד שטוב לו. כי צלילי האשלייה נעימים, אך מכסים הם על זיוף גדול. הצבעים זוהרים, אך מקורם בפנס קולנוע. מאחורי המסך יש מפעיל זקן ותשוש שעובד ללא הפסקה כבר שנים. הוא כבר ראה את כל הסרטים מהתא החשוך שבו הוא עובד. מי שיבוא לבקר אותו עשוי להתפכח. לכן, אולי, אין מבקרים רבים. רק אלו מבינינו המבינים את כוחה המרפא, המשכר, של הבדידות.
אבל כשניאו הרגיש שמשהו חסר, ויצא למלחמה על חייו, הוא נאלץ לנטוש את המציאות המרופדת. הוא יצא מחוץ לאשליה אל הכפור האפל שבחוץ. הוא הסתובב שם בין צינורות המתכת כגיבור טראגי, מותש ובודד. כי אם כבר להיות לבד, אז להרגיש את זה עד סוף. בשיא העליבות, לגרד את תחתית השפל. לא להשלות עצמינו שאנו מאושרים כשאנו מוקפי אדם, כשהמציאות היא אחרת, ריקנית ומגוכחת. רק בעלטה הזו מתנהלות המלחמות הגדולות. במקום בו יכול הגיבור להביט אל המציאות בעיניים, לדעת שהוא מוקף ערכי אמת. הוא לא נלחם רק בשביל הצדק, או בשביל עצמו. הוא נלחם למען שרידות האשליה, נצחיותה. הוא כואב מאחורי הקלעים כדי שההצגה תוכל להימשך, למען חייהם של קהל ההמונים. והוא סופג ומקריב בלי מילה. בטרם יהיה ראוי לשוב לשם.
ואחרי שיביס את השדים אולי ישוב אל מחוזות הקסם של מראית העין. ואולי ישוב פעם נוספת אל האמת הכואבת, כדי להוסיף להילחם. ובין לבין, הוא רוב הזמן מתנדנד על המטוטלת. מסרב לחייך בתמונות, או להגיד שטוב לו. כי צלילי האשלייה נעימים, אך מכסים הם על זיוף גדול. הצבעים זוהרים, אך מקורם בפנס קולנוע. מאחורי המסך יש מפעיל זקן ותשוש שעובד ללא הפסקה כבר שנים. הוא כבר ראה את כל הסרטים מהתא החשוך שבו הוא עובד. מי שיבוא לבקר אותו עשוי להתפכח. לכן, אולי, אין מבקרים רבים. רק אלו מבינינו המבינים את כוחה המרפא, המשכר, של הבדידות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה