למי שמאס באכזבות, ובמסעות יחפים על רסיסים חדים של ציפיות שנשתברו. ואולי היו אלה רסיסי כוסות שקופות, שנמזגו בשני חצאים ריקים. לכל מי שרימוהו חבריו, ומשפחתו, ובגדו בו הכוכבים. כל מי המוצא עצמו זר במקום מוכר, ומוכר בתחושת זרות. למי שמביט במשקפת רחוקת טווח ואינו מוצא אי בלב ים, ולא אופק ולא עוגן. לכל מי שאינו רואה דבר גם בעומדו מול מראה. למי שקורא ואינו נענה. למי שנותר חשוף בלב ההמולה, והוא פצוע ומדמם. שגם גופו בגד בו, ונשימותיו. שגם בעיני עצמו פיזר אבק כזבים. ונותר מלא זעקות אשר אינן חודרות את מבטו שקפא.
כל אלה כשירים ובשלים לצאת למסע. להותיר הכל מאחור, להתיר כבליהם, ולפסוע אל מסתרי הלא נודע. להתנער מהמוכר והשוחק ולהתעטף במלבושי נופים חדשים, חוויות חדשות, חברים מפתיעים, טעמים מופלאים. לעשות במודע את שאין לעשותו. לזהות בוודאות את קו הגבול ולדרוס אותו ברגל גסה. לטפס ולפלס דרכים חצובות בהר. לזכור כל פרט מהחיים הקודמים ולשכוח אותם כליל. להעז כי מותר ואפשר. לחזור אל החלומות שנועדנו להגשים. אל הכמיהה הקמאית. אל הטירוף שדוכא. אל הטבע הפראי הסוער מעלינו, תחתינו, בתוכינו. בלי לתכנן. בלי לחשב. להסתער לעבר המסע שסופו בנחמה.
למי שמאס באכזבות, מוטב כי ישוב אל מזלג הדרכים. הפנייה שנלקחה הייתה שגוייה, מייאשת. אך יש עוד זמן לתקן. גלו אותו תחת מכסה האומץ שעליכם לפתוח לרווחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה