עילאי ומתנשא

באמצע עמק רחב ידיים פרץ את המישור הר עילאי ומתנשא. מצוקיו היו תלולים ונשגבים, חצובים בסלע צור כבמלאכה שמיימית. איתנים נגד הרוחות השורקות בין הוודיות, מלחשות סודות שנאספו בדרכים עקלקלות בין הרכסים. וצמחיה מפוארת התהדרה לה בצמרת, ופירות יקרים ומתוקים. ואין בנמצא כוח עליון שיכבוש זו הפסגה. נואשים ומובסים שבים על עקבותיהם האמיצים שכשלו בחתירתם לכבוש את ראשו רב הרושם.

ונדמה לעיתים ממרחקים כי סוחף הוא את כבדות המישור מעלה בעקבותיו. איתנות סלעיו אינה מתפשרת למול ממטרי השעה. נחושה היא ברום עליונותה, מכתיבה קווים של אור וצל מבעד העננים.

כולם מעריצים את ההרים, נושאים עיניהם בערגה. משקיפים אל ראשיתם, בוהים בשקיקה באופק הנובע בהם, מתפעלים מהיתמרותם הנצחית מעלה. לאיש לא אכפת כי עילאיים ומתנשאים הם. נשגבותם היא אור זריחה באפלה, שבילי רקיע להלך בהם.

פני האומץ

האומץ ללכת לאיבוד בלב המדבר. התעוזה להתמיד בנתיב קיים, שאבד עליו הכלח. היכולת לשתוק, עם עצמך או עם אחרים. הנכונות לקבל מחמאה. היכולת להביט לצדדים ולזהות רק רוח. הכשרון להיות רוח. העוז לבכות. העוצמה בהתמסרות. הגבורה בלחייך. גדלות הנפש הבלתי נתפסת בהחלטה החוזרת לא להתאבד.

האומץ פנים רבות לו. לעיתים נדירות פוגש הוא גם בפניך. התעז להישיר מבט?

המטוטלת של ניאו

ברגע קולנועי בלתי נשכח, בהחלטה אנושית מצמררת, חוזר ניאו אל המציאות הוירטואלית שאנו קוראים לה מציאות. אם כבר לחיות בשקר, לפחות להנות מזה. אם כבר באשלייה, מדוע לסבול. זה לא משנה שזה לא אמיתי אם זה מסב אושר. המציאות לא צריכה לדעת עובדות, מספיק להרגיש אותה. מותר לנו למות בשקר, אם נחיה באושר.

אבל כשניאו הרגיש שמשהו חסר, ויצא למלחמה על חייו, הוא נאלץ לנטוש את המציאות המרופדת. הוא יצא מחוץ לאשליה אל הכפור האפל שבחוץ. הוא הסתובב שם בין צינורות המתכת כגיבור טראגי, מותש ובודד. כי אם כבר להיות לבד, אז להרגיש את זה עד סוף. בשיא העליבות, לגרד את תחתית השפל. לא להשלות עצמינו שאנו מאושרים כשאנו מוקפי אדם, כשהמציאות היא אחרת, ריקנית ומגוכחת. רק בעלטה הזו מתנהלות המלחמות הגדולות. במקום בו יכול הגיבור להביט אל המציאות בעיניים, לדעת שהוא מוקף ערכי אמת. הוא לא נלחם רק בשביל הצדק, או בשביל עצמו. הוא נלחם למען שרידות האשליה, נצחיותה. הוא כואב מאחורי הקלעים כדי שההצגה תוכל להימשך, למען חייהם של קהל ההמונים. והוא סופג ומקריב בלי מילה. בטרם יהיה ראוי לשוב לשם.

ואחרי שיביס את השדים אולי ישוב אל מחוזות הקסם של מראית העין. ואולי ישוב פעם נוספת אל האמת הכואבת, כדי להוסיף להילחם. ובין לבין, הוא רוב הזמן מתנדנד על המטוטלת. מסרב לחייך בתמונות, או להגיד שטוב לו. כי צלילי האשלייה נעימים, אך מכסים הם על זיוף גדול. הצבעים זוהרים, אך מקורם בפנס קולנוע. מאחורי המסך יש מפעיל זקן ותשוש שעובד ללא הפסקה כבר שנים. הוא כבר ראה את כל הסרטים מהתא החשוך שבו הוא עובד. מי שיבוא לבקר אותו עשוי להתפכח. לכן, אולי, אין מבקרים רבים. רק אלו מבינינו המבינים את כוחה המרפא, המשכר, של הבדידות.

מה אכפת לעץ

הציפור נדדה למרחקים.
טבלה רגליה בים העמוק.
התרשמה ממראהו המלוח
מטעמו הכחול.

האדם שיצא אל הים
ונדד כציפור נגד הרוח,
שר שירים.
מה אכפת לו.

רק העץ נותר במקומו
מושרש בקרקע
יציב
יציב מדי.
ירוק מקנאה.
וגזעו חלול.

בעיני רוחי

בעיני רוחי, חורשת עצים אדירה, מוכתמת חשכה וצל בשעות בוקר מוקדמות. עצים תמירים, ניצבים ממושמעים בשורות ישרות, נצחיות. עליהם ירוקים-כהים. בבסיסם גזעים נפוחים, מלאי חשיבות. חרוטי חרטות. ביניהם גבעות דהויות בהירות, לחות מטל. ערפילים מלאי חשיבות עצמית הספיגו את הנוף, הפכוהו לבבואה של עצמו. ניחוח של ילדות נשכחת מתפזר בחלל האוויר, ואני מתפזר עמו לאלפי זכרונות משוטטים בין השבילים. מטפס במעלה הדרך ותר מסוחרר אחר נתיב יציאה. היעדרו מעורר מורא עדין, מהול בהתרגשות של פעם. 

באמצע היום, בינות ההמולה, נושבת רוח עזה סביב קרחת חורשת דמיוני. לוכדת עמה מחשבות נודדים ופורחת עמם למרחקי עד. שורקת עמם שירים על עוז הרוח, שעוצמתה האדירה משלחת אותה לאתר מפלט מן השגרה הסוגרת, הדואבת.

לעיתים מזהה אני זכר לשבילי היער במבטו של זר. יחד נחטפים אנחנו לדקות ספורות לשיטוט חסר מעש, נתלים באילנות גבוהים. דקות אבודות של חסד שנטע בנו הטבע, סיור ערמומי הממתין בנו למיטיבי לכת בלבד, המעזים להתמכר לבושם ממטרים גם בלב שאון הכרך.

תענוג מוקצף

היה סוג מסויים של קפה קר שהיה טעים לי במיוחד. מתוק וסמיך מאוד, מוקצף בדיוק במידה הנכונה, מוגש קר בצבע בהיר. בסופי השבוע הייתי מתענג אליו. לפעמים, בימים ארוכים ומתוחים, הייתי נזכר בו. בהדרגה הפך הקפה לסמל. העולם יכול להיות אכזרי אבל הקפה הקר ממתין שם. גם הימים המתישים ביותר יכולים להסתיים במתיקות. נחמה מוקצפת שכזו, ששיתפתי בה גם את עמיתיי בעבודה. כל אחד ונקודת האיזון הפרטית שלו.

באחד הימים, לפני מספר שנים, נפגשתי עם חבר ושתינו יחד קפה קר. חבר שלישי התקרב והצענו לו להצטרף. הוא סירב בתוקף. יש לכם מושג כמה זה משמין ולא בריא? מלא סוכר ושומן. והכל בכוס אחת תמימה למראה. הייתה זו הפעם האחרונה בה שתיתי קפה קר. תענוג שנמחה באמירה בודדת.

אנו נוטים לתמחר תענוגות. בכסף, בקלוריות, בזמן. כאילו שניתן בכלל לתמחר חיוך, לתקצב אושר, להקצות רוגע. המחושבים אינם זוכים למקום של כבוד בגן עדן. הם נשלחים למושב הטפשים, ברחובות הצדדיים של אלה שפספסו את הפניות הנכונות. מעולם לא ביקרו בשכונות החדשות שנפתחו במקום שכולו טוב. יש שמועות שרווחת שם בעיית השמנה. זה נכון. ולאף אחד לא אכפת.

דמוקרטיה פנימית

החוק מחייב כי בדמוקרטיה תתקיימנה בחירות חשאיות, שוויוניות, מחזוריות וחופשיות.

אך מתי בפעם האחרונה היו בחירותיך חשאיות? מבלי לספר ולהתייעץ ומבלי לשתף ברשת החברתית? אתה מול עצמך, בהאזנה מכבדת לקולך הפרטי, הצלול והאמיץ. זיקוק רצונותיך הכנים במנותק מלחצי החברה והתעמולה. מתי בחרת בעצמך את המילים והתעלמת מאיך הן נשמעות? מתי לאחרונה נשמת בחירה? מתי פעם לבך החלטה? או החסיר פעימה? מתי חשת באחרונה כי בראת החלטה במו ידיך יש מאין? האם יש החלטה שתוכל לתבוע בלעדיות שלמה על היווצרה?

והאם בחירותיך שוויוניות? האם נתת הזדמנות מלאה לכל האפשרויות המועמדות או רק לצעקניות שבתוכן? האם עודדת ביצירתיות מועמדויות חדשות? האם וידאת כי ניצבת מול הצומת העשירה ביותר שיכולת למצוא?

והאם בחירותיך מחזוריות? או שמא נבוך אתה לחזור בך מדרכך בעת הצורך. הבט אל התהום. רווייה היא נהגים נבוכים שחלפו את הצוק ביד בטוחה על ההגה, מתעלמים מתמרורי האזהרה.

האם בחירותיך חופשיות? חופשיות באמת? אל תמהר להשיב. דמוקרטיה אמיתית לא מקבלים במתנה בלידה. על הדמוקרטיה יש להיאבק בעיקשות ובנחישות. על זכותינו האנושית לבחור. בניגוד לנטייתנו העצמית להימנע מכך.

איש שב הבייתה ומגלה

איש שב הבייתה ומגלה שאינו מזהה את המקום, והמקום אינו מזהה אותו. מנעול הדלת מכיר במפתח האחוז בידו אך החדרים אדישים ואינם מוכרים. מישהו העלים את הרהיטים שאך לפני רגע נעמדו כאן ותלש את התמונות מהקיר. רוקן את תכולת המטבח והשליך את העציצים. שדד את שולחן העבודה ואת הציוד החשמלי. צבע את הקירות ומירק את הרצפה. הדירה נראית חדשה לגמרי, ספוגה בניחוח ניקיון. על המרפסת נתלה שלט קר רוח: למכירה. אין זכר לחיים שהעביר כאן, המרצפות קורצפו מהחוויות שהכתימו אותן לאורך השנים. הוא ניצב לבדו המום באמצע החלל ואינו מבין מה התרחש וכיצד. רק אמש היה המקום מוכר וכעת הופשט מחפציו. נעקר מזכרון חייו.

איש שב לביתו ולפתע אינו משוכנע כי אמנם ביתו הוא זה. ואם אין זה ביתו אזי היכן ביתו האמיתי. היכן חפציו. היכן מתנהלים חייו. הייתכן כי אינו אלא דמות מספר או מסרט מותח. ואולי משתתף הוא בניסוי מרושע. ואולי בכלל יצא מדעתו. הוא שוקל להתקשר למכריו ונזכר כי שכח את מספרי הטלפון שלהם. גם מכשירו הנייד אבד ונעלם מכיסו. חסר כל וסחרחר הוא נשכב על הרצפה הקרה ובוהה בתקרה המטוייחת. שוקע במחשבות ריקניות ומדמה עצמו צף בריחוף מעל גגות העיר. בלי שיוך או תכלית. ענן המובל ברוח שעושה בו כרצונה.

איש שב לביתו וכבר אינו בטוח בדבר. ומשוטט ברחובות העיר וממלמל לעצמו משפטים סתומים. וההמונים משוכנעים כי משוגע הוא ושומרים מרחק. ולבסוף מוצא הוא פינה חשוכה ומתיישב בה. ונרדם.

ואתם, מניין לכם כי לא תהפכו גם אתם ביום מן הימים לאיש המשוגע הזה. מניין לכם כי אינכם משוגעים. מניין.

אושר-צרוף-מקרים

הסופר המפורסם סנט אקזיפרי נולד בצרפת. אך את תהילת עולמו רכש במנהטן. אחרי שחרורו מהצבא ב-1940 עבר לניו יורק. התגורר בסנטרל פארק סאות' 240. באותו הבניין שבו התגוררה לימים אמו של פול אוסטר. הסופר האהוב עליי ואומן של צירופי מקרים. יוצר שהפנים שלא יוכל להתעלות מעל הפנינים ששזר הטבע בעולם. והוא אורג אותם ביד זריזה על דפים לבנים קטנים מודפסים בקפידה. ומעורר גם בתוכינו חריצים ביוהרה הבזה למקריות ולאלתור. והופך אותנו פחות גאוותנים ויותר ספקניים ופתוחים לאפשרות שיש אינספור אפשרויות. מוכנים להשלים עם כך שהאושר דופק כבר שעות בחלון ואנו לא מזהים אף אחד בעינית הדלת הראשית. כמו שעון מדוייק שחוסם בפנינו את הזמן. כמו מפה משורטטת היטב שכל נופי הפרא זלגו ממנה ואבדו. כמו נאום של כנות שיבשו בו הרגשות. כמו שנינות מתוכננת ונתעבת. היהודים והמוסלמים והנוצרים מתפללים שיראה להם הוד קדושתו את דרך הישר. שיצאו נא מהיכל התפילה ויזרמו אל ההרים והנחלים. דרך הישר היא דרך המקרה והפלא. קסם הבריאה נעוץ באי תכנונה. בהפתעותיה. מגלי הארצות גילו תמיד את שלא חיפשו. הגיעו ליעד אחר, מוצלח יותר.

באלפי חדרים בעולם ספונים אנשים עייפים וממתינים. אני מתפלל עבורם שיצאו, בלי יעד מוגדר. או שישבו לכתוב משהו, ישייטו במסע מילולי. גם אם אלו מחשבות פזורות שאיש אינו יודע לאן יובילו. שיוצאות ללא היערכות מדוקדקת מנקודה אחת ויכולות להסתיים במפתיע באחרת.

חסר

חשוך בין בתים מוארים.
מתנגן בך שיר. מעורר בך.
צובע את הרגע בגווני גבורה,
שרק הבדידות מניסה.

זהו ליל חורף,  אך בחוץ אביב,
עטוף במעיל רחמים.
נבוך להביט בחולפים.
הבט. גם אתה חולף.

זה מחיר, אתה מצדיק,
אך לא רכשת דבר.
זהו עול, אתה מסביר,
אך ידיך ריקות.
זו הרוח, מנמק
את הלחות בעיניך.
אך היא חסרה. גם אתה.

ללכת על המים

אתה מבין, היא אומרת. החיים אף פעם לא מגיעים בקו ישר. הם באים בגלים, עולים ויורדים, מתפתלים ברגעים לא צפויים. משרים אשלייה של שליטה על הגולשים ואז משנים כיוון זרימתם. הם מתרוממים כשהרוח בגבם ואז נשברים, מתפזרים. נקלעים למערבולות, מאבדים צורה. ובכל זאת, ההמונים גואים לעברם בבוקר ועוזבים בשפל. ולעיתים הפוך. יודע למה? כי אין להם ברירה. הים הוא אותו ים לכולם. אותו ים.

אתה שומע לפעמים, היא שואלת. שומע את שירת הגלים ממרחק? אולי אינך מקשיב חזק. הם אינם נשמעים היטב באזני החותרים נגד הזרם. אדוות רשרושם דורשת רגישות, הבנה. מתי בפעם האחרונה הבחנת בהד נשיבתם, היא לוחשת. היא אינה מחכה לתשובה. ואתה?

אמרי לי מה לעשות, אתה תובע. חלצי אותי, אתה טובע. היא מחייכת. מבטה נעוץ בנקודה שמיימית בחלל. לך על המים, היא מבקשת. רחף על הגלים. בהשלמה.

אי שם מגיע גל לקיצו ומתמוסס. עתה הוא רק קצף על פני המים. כמו שיחה, שמעולם לא התקיימה.

המדריך למאוכזבים

למי שמאס באכזבות, ובמסעות יחפים על רסיסים חדים של ציפיות שנשתברו. ואולי היו אלה רסיסי כוסות שקופות, שנמזגו בשני חצאים ריקים. לכל מי שרימוהו חבריו, ומשפחתו, ובגדו בו הכוכבים. כל מי המוצא עצמו זר במקום מוכר, ומוכר בתחושת זרות. למי שמביט במשקפת רחוקת טווח ואינו מוצא אי בלב ים, ולא אופק ולא עוגן. לכל מי שאינו רואה דבר גם בעומדו מול מראה. למי שקורא ואינו נענה. למי שנותר חשוף בלב ההמולה, והוא פצוע ומדמם. שגם גופו בגד בו, ונשימותיו. שגם בעיני עצמו פיזר אבק כזבים. ונותר מלא זעקות אשר אינן חודרות את מבטו שקפא.

כל אלה כשירים ובשלים לצאת למסע. להותיר הכל מאחור, להתיר כבליהם, ולפסוע אל מסתרי הלא נודע. להתנער מהמוכר והשוחק ולהתעטף במלבושי נופים חדשים, חוויות חדשות, חברים מפתיעים, טעמים מופלאים. לעשות במודע את שאין לעשותו. לזהות בוודאות את קו הגבול ולדרוס אותו ברגל גסה. לטפס ולפלס דרכים חצובות בהר. לזכור כל פרט מהחיים הקודמים ולשכוח אותם כליל. להעז כי מותר ואפשר. לחזור אל החלומות שנועדנו להגשים. אל הכמיהה הקמאית. אל הטירוף שדוכא. אל הטבע הפראי הסוער מעלינו, תחתינו, בתוכינו. בלי לתכנן. בלי לחשב. להסתער לעבר המסע שסופו בנחמה.

למי שמאס באכזבות, מוטב כי ישוב אל מזלג הדרכים. הפנייה שנלקחה הייתה שגוייה, מייאשת. אך יש עוד זמן לתקן. גלו אותו תחת מכסה האומץ שעליכם לפתוח לרווחה.

כשם

כשם שאין הכלכלה המודרנית עוסקת במוסר,
כשם שאין המוסר מדבר על נחיצות האגואיזם,
כשם שאין האגואיזם מדבר על אהבה.

כשם שאין החוק מדבר על צדק,
והצדק אינו עוסק ברגשות.
והרגשות אינן מדברות בהיגיון.

כשם שהמלחמה אינה מתפשרת,
והפשרנים אינם נוטים להילחם,
והמתים אינם כמהים לשלום.

כשם שהדחוף אינו עוסק בחשוב,
והחשוב מתעלם מהראוי,
והראוי אינו מוחלט ומוסכם,
והמוחלט אינו מוסכם וראוי.

כך גם אתה,
פוטנציאל שיש לממשו,
פשרה שהושגה עם הזמן,
לבטים בצומת דרכים.

כשם שניתן בלידה,
ומאז ממתין למהות.
להצדקה כלשהי.

דעת מכאוב

ברגעי ציניות אכזרית אנו מביטים בקנאה מזוייפת בכסילים, ופוסקים בחיוך מר: אין בהם דאגות. נחמת הטפשים הם חיי השלווה האדישים. נקמתם הנבזית בברי הדעת.

ואמנם כתב קהלת: "כי ברוב חכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב". פסוק מפתיע ובלתי צפוי מפרי עטו של האיש המתיימר להיחשב לחכם באדם. האם היה המלך שלמה רווי דאגות? האם נאנק תחת מכבש חרדות ולחצים? האם ייחל בסתר לבו לדעת פחות? לוותר מרצון על תבונתו בעבור מרפא ליגונו?

האם תשובות מכאיבות פוצעות רק את השואלים? האם חרדת התהום אינה מעסיקה את הפוסעים בתלמי העמק? אולי בממלכת אי הידיעה, כמו בלונדון, הייאוש נעשה יותר נוח. ואם המילים טורדות שינתך אולי עדיף להשתיק את החלומות.

התאווה הסקרנית גרשה אותנו מגן העדן. ויש שוויתרו עליה כדי לשוב ולבנות ביתם בפאתיו. אך אחדים מאיתנו עוד משוטטים במדבר הגדול, תשושים ויגעים. אין הדעת מרפאת צמאונם. לעיתים רחוקות מייצרת תקוות חפוזות. אלה אינן מוצאות מקום בנו, מרוב תהיות. פורחות באוויר ותרות אחר גופים אחרים. נעימים, מרווחים יותר. נטולי דאגות.

מילים אחרות

לפעמים, באילמות תשושה, אני מסתפק בכמה שורות שכתב עמיחי. או שימברוסקה. ולמרות שלא מילותיי הן, חושפות את הקולות המתהלכים בי. כבר נתהלכו בגופות אחרים, כבר נכתבו בדפים לא לי. ואין בכך כדי להקל על צריבתם.

לפעמים, ברפיון הרוח, אני מסתפק בתמונה שצולמה בידי אחר. והנוף או הפנים הנשקפים ממנה כמו נשקפים מתוכי. כמו סרט צילום גם בני האדם זקוקים לחדרים חשוכים כדי להתפתח. גם הם עלולים להישרף באור יום.

לפעמים, בדאבון לב, אני פורט יגוני על שיר ישן. והוא הופך ברגע אחד לפסקול של תקופה, של הרהור, ושוכן בהם. ואין מילים שיוכלו להאדיר את זה הלחן, את זו היצירה.

כמה מילים אנו מפזרים והודפים לכל עבר מדי יום. מדי פעם מוטב להשתמש באחרות. מדוייקות, חדות, מרגשות יותר. גם אם נהגות הן בשפה אחרת. לפעמים, גם אני נהוג בשפה אחרת. אתם שומעים שתיקה בזמן שאני משוחח עם העולם, והוא משיב.

עד שיתבהר

מה מנבאים ענני הסופה המתקדרים מעל העמק. ייתכן כי סופת ברקים רועמת תפרוץ בקרוב. והיא תשלח רוחות זעם לכל עבר ותציף גאיות חשופים. והיא תקציף את פני הקרקע ותטיח בבריות ממטרים נחושים ודוקרים. ותחביא את פני השמש ותערפל את יומנו עד ללא הכר. ותהא הסופה גם סופינו, מפלת קרני האור לתוך חלל כבוי. חשכת מאורות נבזית, צינה אכזרית ומייסרת.

ואולי מנבאים ענני הסופה את ראשיתם של גשמי הברכה, המבקשים לחלחל לצמאון השדות ובני האדם. והם משייטים בדרכם למלא תקווה מחודשת בנחלי האכזב, להציף זכרונות נשכחים שזלגו לתהום. אולי יפיחו חיים בזרעים בריאים שהוטמנו, יפיצו לבלוב זהוב, יעודדו צמיחת חיים חדשים על הקרקע הסדוקה. יורידו טיפות של נחמה על ידי היגעים.

ולבינתיים, עד שיתבהר, אני בוהה בעננים ועושה בהם צורות. מדמה דמויות, ונופים, ופנים המביטות בי. עד שתתבהר נבואתם של שמי הסערה אני מצייר בהם כבילדותי. מישיר מבט אל הרקיע ומשכיח את אימת כאב ההמתנה. אם כך נגזר עלינו להמתין להכרעת גרמי שמיים, בל נתמלא חשש דואב. מוטב כי נהנה מכל זה. נגע בעננים במכחול אמנים, נצבע את הסערות בגוונים עשירים יותר.

עד שיתבהרו השמיים אני ממשיך להתקדם כאן למטה. לעולם לא אשיגם, אך לא אפסיק לנסות.

רושם ראשוני

מכבש הנימוסים המודרני חותר להבטיח כי נמנע בכל מחיר מהכללות. שלא נמהר לשפוט ולמיין בתבניות. שנבחן כל מקרה, כל אדם, לגופו ולראשו.

בבסיס הטיעון הלוגי: סטטיסטית לא ניתן להיות צודקים תמיד. בבסיס הטיעון המוסרי: קבלת החלטות על בסיס אינטואיציה פסולה מיסודה. וכנגזרת משותפת, בל נעז להסתמך על מנגנון הרושם הראשוני. אין הוא אלא שעשוע במקרה הטוב, ופיתוי מסוכן במקרה הרע. מדי יום מופתעים אנשים, לחיוב ולשלילה, ומגלים כי הולכו שולל בידי עצמם. שיקול הדעת, המתינות, והסבלנות, נחוצים ויעילים במניעת תקלות מצערות אלה. כך ראוי, ונכון ויעיל. ומבלי משים נסגר כלוב המודרנה על טבעינו האנושי. הוטמנה רשת המלכודת ואנו פסענו ישירות למוקדה.

אציע נתיב היחלצות כפול.

במישור הלוגי, הסטטיסטי, אכן לא ניתן להיות צודקים תמיד. למעשה, מרבית האנשים ישגו ויפספסו לעיתים. אולם שאלו את עצמכם, באיזו תדירות אתם צודקים. הערכות סבירות ידברו על בין ששים לשמונים אחוזים. תלוי כמה חדים אתם, כמה מנוסים אתם. זה אומר שברוב המקרים תצדקו. אז במקום לדבר על הסיכוי האחר, אולי הגיע הזמן להסתמך על חצי הכוס הדומיננטית?

ובאשר לצידוק המוסרי, הרי שהוא נתון לפרשנות. בני האדם מוטים בכל מקרה על ידי הרשמים וההבניות החברתיות. זהו טבע האדם, מגבלות יכולותיו. הקביעה כי מעשה טבעי ואנושי הוא בלתי מוסרי הוא מתחלואי החברה החמורים ביותר. כבר מראשית ימי הכנסיה הוא מטיל בנו אשם מייסר המנוגד לצו האל הבורא. ההתנגדות העיקשת לנטיית הלב לא רק שאינה מוסרית, היא גם חוטאת ומרשעת.

ומכאן, שנותרנו עם מסקנה בהירה, מאתגרת ומעוררת. את הרושם הראשוני אין לגנות, אין להדחיק. זהו כלי חשוב, רלוונטי, יעיל. הוא מאפשר לנו לקצר תהליכים, להסתמך על חושינו המחודדים. לממש את ההבנה (המדעית!) כי אינטואיציה אינה ניחוש או גחמה. שיש בנו את הניסיון והתבונה המאפשרים להכריע במהירות. שמאמצי הדיכוי והעיכוב אינם נתמכים באמת בהצדקות מבוססות.

ומעל הכל, זכותו הלגיטימית של אדם לשפוט על פי רושם ראשוני. באשר הוא אדם חושב וחופשי. באשר הוא מרגיש ומבין. באשר הוא מכבד את עצמו.

מסכנים

הרי לא הייתם נכנסים למכונית ומתחילים לנהוג בה באדישות טרם שהייתם לומדים להפעילה, טרם שהייתם מודרכים בחוקי הכביש וכללי התעבורה.

הרי לא הייתם מקבלים החלטה חשובה ומכרעת לפני שבחנתם את כל הנסיבות והשיקולים וניתחתם את ההשלכות ובדקתם לאן תובילכם כל פנייה בדרך וכל סטייה מהשביל.

הרי לא הייתם מנהלים שום מחקר טרם סקרתם ובחנתם כל פיסת מחקר קודם שכבר בוצעה ונלמדה לפניכם. ובכדי לטפס בהצלחה על כתפי נפילים הייתם משקיעים זמן רב בספיגה איכותית של המילים והרעיונות שכבר נולדו במוחות קודחים עוד טרם נולדתם.

והרי כאנשים נבונים וודאי לא תאמינו כי חולקים אתם עם טבע האדם יום היוולדות משותף. נכתב ונהגה ונלמד הרבה לפניכם. מדי יום, כאשר כואב לכם ללא סיבה, דעו כי למישהו כבר כאב, ולאחדים מהם היו תשובות ורעיונות. כלום לא סקרנים אתם? ההשלימה האדישות המודרנית מסע כיבושה על תבונתכם היצרית?

ואם הרי כך, לעולם לא אבין את אלה שאינם קוראים פילוסופיה. את אלה הסולדים משירה. הנמנעים מאוצרות זהובים שמקום קבורתם נמצא וגלוי. עצלנים מסכנים. מסכנים את חייהם בכניסתם לרכב נטולי הכשרה. מסכנים את חיי כולנו. ובכלל, מסכנים הם.

האם הם שם

הם מפצירים בך לצאת. מזהירים אותך מפני חלומות שנמסים בשמש או נרקבים בגשם. קוראים לך לרוץ, ילד. ומה אתה בכלל רוצה, אתה שואל לבד. המלצות למכביר אינן מפלסות דרך, שוקעות וחולפות. וכמה בכלל צריך לרוץ, ולאן.

הם שולחים לעברך יד מלטפת והיא אינה מגיעה. והניחומים מתגלים לפרקים בסימני פיסוק, נבלעים בקיצורי מילים. כמה מגוחך הוא הביטוי: מסך מגע. אינו נוגע בדבר, באיש. להפך.

החברים הדיגיטאליים מרימים ראשם תכופות. ויש להם פנים ושמות. ועצות והמלצות והחמצות. אך האם, האם הם באמת שם? האם הם באמת שם? חידה שסופה בשתיקה, בבדידות. וגם אם יוכח שהם שם, מה יועיל גם אם יוכח. כי אז יוכח גם שאינם פה. האם אי פעם היו? האם יהיו?

גם השאלות הפכו דיגיטאליות. כמו אנשים, גם הן תקועות במסך לבן, מתרבות שלא לצורך. כמותם, גם הן עלולות להימחק בקלות כשייגמר העניין.

משהו להאחז בו

תן לי משהו טוב להאחז בו, היא לוחשת, מתחננת בפניו. והוא מביט בה בפניו הרציניות, הענייניות עד להרגיז, ואינו חושף רמזים מאחורי משקפיו השקופות. בוחר מילותיו בקפידה אך גם הן אינן מנחמות. אינן מדליקות להבת תקווה צנועה בעיניה הכבויות. הוא כובש חצי מבט בניירותיו, ניירותיה, וחצי מבט בייאושה. היא פושטת אליו זרועות תחינה אך ידיו ריקות ממענה. גם חיבוק לא יועיל כאן. עוצמתו דהתה נוכח כאב הבשורות שניתנו בחדר מקולל זה.

תן לי משהו טוב להאחז בו, הוא זועק במלוא הכוחות שעוד נותרו בו, ואין איש בצידו. וכבר תקופה ארוכה שאין, והוא זועק בגפו. הנופים מכאן מרהיבים, משכרים. מסכנים ועלובים העסוקים המכורים שפוסעים מטה ואינם מבחינים, בו ובגבעות האופק. כמה אירוני שביקש להאחז לפני שנפל. שביקש עזרה ובחר לוותר.

תני לי משהו להאחז בו, אמא. הוא ביקש, ודמע. אך בקשתו נותרה אילמת, יתומה. נהדפה בקירות חיוורים, בתמונות ישנות. שאספו קריאותיו לתוכם.

ואילו אתה, גורלך טרם הוכרע. אתה עוד פוסע במקומות אחרים, רחוקים. אור שמש עקשן שולח קרני סיכויים בין תלתליך. אל תמתין ואל תרטון. קום והאחז במשהו. האחז במשהו טוב. האחז ואל תרפה. עד יעבור זעם. עד תתיר לטוב לפעפע אליך, לאחוז גם בך.

הכרתי פעם

מישהו שהכרתי פעם, עודנו נעול בחדר מוגף וילונות. ולפעמים מציפים תעתועי אור ודמיון את צלליתו הנשכחת. כמו כמוסת זכרון הנחשפת ברגע אחד, ומעלה בך תמונה של חיוך גנוז שהתפוגג בזמן. מבט עבר המגיח לרגע מתהומות הנשיה. הוטמן במחבואו זמן רב, ארב בחשאי לעיתוי המתאים ותכנן את שובו החפוז. ניצל גיחתו הקצובה ללטף פצעים שכבר הגלידו, ללחוש ספקות.

מקום שהכרתי פעם נצור בחזיונות ילדותי. לעיתים הוא גבעות ספוגות אביב ולעיתים חדר עטוף חורף. ותמיד הוא מרגיש בית, ואני שייך.

ניחוח שהכרתי פעם נושא אותי למרחקים. על גבי טיפות גשם ראשון או בושם אהוב. שכרון חושים שמציף געגועים בכל נשימה.

ויש שיר שאהבתי פעם שקושר לי בין כל אלה בסרט ישן. ומהדהד דמדומים בהקיץ על נתיבי חיים בהם לא הלכתי, שבילים מקבילים. ובתום השיר אבין כי גם את עצמי פעם הכרתי. ואולי אין זה אלא זכרון תעתועים מעורפל.

מקלות, אבנים, מילים

יש שיר ילדים אווילי בשפה האנגלית, שמלמדים לפעמים גם בבתי הספר בארץ. והוא אומר (בתרגום חופשי): "מקלות ואבנים עשויים לשבור את עצמותיי, אך מילים לעולם לא יפגעו בי". מחקר קצר מלמד שמקורו של המשפט בתפישת עולם נוצרית שהתקבעה אי שם באמצע המאה ה-19. ומאז משננים אותה ילדים ברחבי העולם, וחשים כמי שהוטמעו בהם מסרי חינוך עילאי. אך רק כשמתבגרים מבינים עד כמה שולית היא האבן, עד כמה שביר המקל. מפנימים את עליונותן של המילים.

בספר החיצוני למקרא "דברי איוב", מופיעה גרסה אחרת לסוגיית ירושתו של איוב בין ילדיו. בגרסה הזו, האב מחלק את כל נכסיו החומריים בין שבעת בניו, וכשבנותיו מלינות על כך הוא מודיע להן על כוונתו להעניק להן נחלה טובה משל אחיהן. לשלוש בנותיו הוא מעניק "אזורי רקמה שמיימיים המפיצים ניצוצות אש כקרני השמש" ההופכים את לבן "ללב אחר" הגורם להן לדבר "בלשון הכרובים" ולהבין את "מעשה השמיים". הפרשנות המקובלת היא שהאב העניק לבנותיו מילים, יקרות ואציליות. על בתו ימימה נכתב כי "תהגה בלשון המלאכים ותשלח שירה אל אלוהים כדברי שירי המלאכים, והשירים אשר הביעה רשם הרוח על שמלתה". אחיה אמנם קיבלו חלקות אדמה טובות, וזכו לרווח חומרי. אבל ימימה, היא זכתה לפגישה קרובה עם הרוח, שהותירה בה חריטות עמוקות, נספגו מלבושיה שפת בריאה.

את הרצאותיי על יחסים בינלאומיים אני מקפיד לתבל בכל פעם בדוגמאות ונושאים שונים, לא לשעמם את הקהל ולא את עצמי. אבל יש נושא אחד שאיני מוכן לוותר עליו, גם מול קהלים מאתגרים. "עד עכשיו הסברתי לכם כיצד ניתן לפרש את מאזן הכוחות הבינלאומי במונחים של פלדה צבאית, או הון כלכלי", אני מקדים. "אבל דעו לכם שיש עוד גישה, יש עוד דרך פרשנות נפוצה". לאחר מאמציהם הכושלים לנחש, אני מסביר: "יש הסבורים כי הדינאמיקה העולמית כולה מובלת על ידי רעיונות. מאבק רעיוני, מהפיכות אידיאולוגיות. כשאנשים מתחילים לחשוב אחרת, טנקים נסוגים ואמפריות נופלות". מלחמות העולם, תמורות מדיניות, גלים חברתיים - כולם נשענו על תמורות רעיוניות, הרבה יותר מכל נימוק או שיקול חומרי או פוליטי. ויש מי בהם שמבין ומחייך, ויש מי שאינו. אך מי שזכה להפנים, מגלה פעם נוספת כמה בת מזל היא ימימה, שבשמלתה נרקמה השפה האמיתית והיחידה של העולם.

גם אם תמונה אכן שווה אלף מילים, היא אינה מסוגלת להמציא עצמה מחדש. וקרקעות, גם אם מדושנות דשן ועונג, אינן יודעות להתרבות. טנקים אינם מעוררים חיוך (לפחות לא בפניו של האדם הסביר). כל הכסף שבעולם לא יוכל להסביר לנו את מעשה השמיים. יתרה מכך - הוא מרחיק אותנו מההבנה. הוא מחליף את ההבנה הזו במציאות אחרת, חלופית ושקרית, שבה בעל המאה הוא בעל הדעה. שבה הארנק מחליף את המילון, קהות המשאבים חותרת תחת חדות הלשון. אבל אנחנו יודעים, חושבים, אומרים ושרים אחרת. אנחנו גבוהים מכך.

למדו את ילדכם - מקלות ואבנים עשויים לשבור את עצמותיהם, אך מילים - יעיפו את כל אלה ברוח. יהפכו אותם לחזקים מכל אלה. יקרבו אותם קצת יותר להבנת השפה השמיימית, הלחן היחידי שלצליליו אנו רוקדים כאן, בין חלקות אדמה מדממות.