כשאכפת

היא אוחזת בחוזקה בבנה, ועומדת לחצות את הכביש. אני מגיע והיא מחייכת, מזהה מייד, הרבה לפניי. אני מדפדף בזכרון ונעצר בכרטיסייה הנכונה - השכנה מלמעלה. רומזת בעיניים שיש עניין, ואני מחליט ליזום. "אני חייב לך כסף, נכון?", היא מהנהנת בהקלה. "150", אומרת בהבנה ואני פותח את הארנק. "זה לא הרבה", היא מתנצלת, "אבל שכרנו מנקה וחדר המדרגות סביר יותר, ושמנו גם מנורה חזקה יותר בכניסה". אולי לא תאמיני, אבל שמתי לב. למנקה, למנורה. וידעתי שאת לא חייבת. וזכרתי שגם אבא שלי כבר שנים בוועד, וכבר שנים שונא את זה, ונוזף בעצמו שאם לא הוא אז מי כן. אבל אני רק מחייך ומודה לה, וממלמל רגע לפני שהולך שגם מעריך. 

ולפעמים, כשמישהו זר או מוכר (ויש שמצליחים לאחד בין השניים), זורק מילה או מבט, או עושה מעשה, או תנועה קטנה המכוונת ישירות אליך, אין לך אלא להתמוסס מבפנים. כמו חיבוק אישי ומנחם מאלוהים. "אני יודע ששמתי אותך בשכונה הצינית והאכזרית הזו", הוא מתנצל וטופח על הגב, "אבל מדי פעם, רק מדי פעם, אני שולח אליך מישהו שאכפת לו". 

כי השבילים שאנו פוסעים להם כאן למטה צפופים ומסותתים. והתוואי מוכתב על ידי איתני הטבע, נפילי האילוצים. אבל לעיתים רחוקות, מגיעות רגלינו אל נקודת פסגה תלולה, רכס הררי שנמצא מעל החובות והחוקים, משקיף על ההכרח והמקובל. וכששם, באוויר הדליל וצינת הרוח, אתה נתקל בחיוך ומבט כן שאין בהם אלא אהבת חינם, או אז אתה מבין שבכל זאת עוד אכפת. ולרגע דבר מה בך סולח, והעולם נסבל ומובן יותר. אתה יושב לרגע ומרפה ממקל הנדודים, נושם. זה לא קור שחודר ומתפשט בך, מרעיד איבריך. זו אמונה. זכרון תמימות נעורים.