היא בוהה במסך הטלוויזיה המיושן בתדהמה מחוייכת. המקום ריק למדי בשעת צהריים מאוחרת. היום, כמו חייה, כבר הרבה אחרי השיא, מתנועע באיטיות לקראת ערבו. זה יום חג כפול בשבילה: האורח החשוב שהגיע לירושלים מאמריקה, וראש השנה שהיא חוגגת מאז הייתה ילדה קטנה בפרס. אז גם וודאי חדרו תחת ציפורניה ניחוחות התבלנים שפיזרה אמה, והיום מוסיפה בעצמה במסעדה שהקימה.
בתקופה האחרונה העסק פורח. אתם ממודיעין? היא שואלת אותנו. בתקופה האחרונה באים משם הרבה. מדברים איתי קצת בפרסית וזה נחמד, היא לוחשת מבלי להסיר עיניה מהמסך. באים, באים הרבה, מדגישה ומשכנעת.
וברגע מסויים, כשמופיע הוד נשיאותו במלוא הדרו על המסך היא איננה מתאפקת: אבן מאסו הבונים נהייתה לראש פינה! היא מכריזה למולינו, נבוכה מהיעדר התגובה. אחד כזה רדפו אותו פעם, ועכשיו כבוד מלכים, מנמקת בפנינו. ואנחנו, בלב, חושבים שאולי מתרפקת בכך גם על תהילת העסק, על הכמיהה החוזרת לאותנטי ולביתי, על הדור הצעיר החוזר אל המחוספס והגולמי גם כשהחלופות זוהרות.
אנחנו משלמים ויוצאים והיא זועקת: לא סיימתם את הממולאים! אנחנו כבר שבעים... מתנצלים בנימוס והיא מהנהנת ומחייכת. במבט מנוסה ועייף שכבר ראה את גלגל הענק משלים כמה סיבובים. בנימה שאנו פשוט צעירים מכדי להבין ויום אחד נעטה גם אנחנו. כבונים מתפכחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה