(1) המשוגעת
אחרי 14 שעות עבודה, והליכה לילית הבייתה, מרבית האנשים החולפים בדרכך שקופים, מיותרים. אין שיחה שחפץ לבך לפתוח בה, אין נושא שברצונך להעלות. רק נשימות דקות ורקיעות רגליים עד ייפגשו מפתן בית. אך בחולפי ליד פינת הרחוב ההוא, שבשיפולי הכיכר, הבחנתי בה וזיהיתי מייד. השנים לא היטיבו איתה, אך לבושה היה מהודר וניכר כי הייתה מחוייכת. ניצבתי מולה בדרישה כוזבת כי תזהה אותי. רק עיקשות (הגובלת בהטרדה) כפו עליה לבסוף חיבוק ונשיקה. מה אתה עושה, ומה את. איך שמרנו על עצמינו. כמה זמן שלא. ואת זוכרת? ואתה? ובסוף שולפת, ללא אזהרה - רגע, אבל אתה מאושר? טוב לך? משוגעת, משוגעת. בשביל מה השאלה הזו עכשיו? הרי נעים היה. ועכשיו, סתם לפתוח? ככה בלי סיבה? ישירות שאין מקום לה בעיר הזו. וחבל שעצרתי. הרי עייף מכדי לענות. ומחר? אהיה עירני מכדי להשיב. משוגעת.
(2) השיעור
אבל אם כבר נפגשנו, עוד זוכרת? איך כאן הלכנו יחד לפני שנים, יותר מעשור, למשרד בפינת הרחוב. איך השתתפנו בפגישה, ואני שתקתי. ואחר כך הסברת בצעקות אופייניות שאם כבר לשתוק מוטב שלא אבוא. ואני ספגתי בשקיקה, ואחר כך אימצתי המילים במשך שנים לאנשים שליוויתי בעצמי. ופתאום אני נזכר כמה למדתי ממך, כמה את חלק ממני והפוך. כמה שיעורים צברתי שמעולם לא היית מורתי. כמה לקחים הפקתי בזכותך מחוץ לבית הספר, בפינת הרחוב.
(3) היום שאחרי
שעת בוקר מוקדמת, שוב אותה פינה, בית קפה גדול, שולחן קטן. שני קשישים ישובים סביבו, ישנים. עיניהם נעולות, ראשיהם מוטלים לצדדים כענפים שבורים. על השולחן פזורים חפציהם, שאריות שיחה וקפה. שני זוגות משקפיים מושלכים על כרכי ספרים. חלון הראווה המבריק מקרין מבוכתם לעיני עוברים ובוהים. מראה שאין דומה לו בשעת בוקר שכזו. כמו לקוח מסרט או תמונה מבויימת. חבל שהם ישנים, אומר לעצמי. אולי הייתי מעז לשאול אותם, אם הם מאושרים. או מנסה לברר מה למדו כאן יחד. ואולי רק נוצר תמונתם המשותפת. מתקנא בתעוזתם כך לעצום עיניים לעיני כל. להתעלם משאלות ומבטים זרים. לחלום בהקיץ בפינת רחוב.
אחרי 14 שעות עבודה, והליכה לילית הבייתה, מרבית האנשים החולפים בדרכך שקופים, מיותרים. אין שיחה שחפץ לבך לפתוח בה, אין נושא שברצונך להעלות. רק נשימות דקות ורקיעות רגליים עד ייפגשו מפתן בית. אך בחולפי ליד פינת הרחוב ההוא, שבשיפולי הכיכר, הבחנתי בה וזיהיתי מייד. השנים לא היטיבו איתה, אך לבושה היה מהודר וניכר כי הייתה מחוייכת. ניצבתי מולה בדרישה כוזבת כי תזהה אותי. רק עיקשות (הגובלת בהטרדה) כפו עליה לבסוף חיבוק ונשיקה. מה אתה עושה, ומה את. איך שמרנו על עצמינו. כמה זמן שלא. ואת זוכרת? ואתה? ובסוף שולפת, ללא אזהרה - רגע, אבל אתה מאושר? טוב לך? משוגעת, משוגעת. בשביל מה השאלה הזו עכשיו? הרי נעים היה. ועכשיו, סתם לפתוח? ככה בלי סיבה? ישירות שאין מקום לה בעיר הזו. וחבל שעצרתי. הרי עייף מכדי לענות. ומחר? אהיה עירני מכדי להשיב. משוגעת.
(2) השיעור
אבל אם כבר נפגשנו, עוד זוכרת? איך כאן הלכנו יחד לפני שנים, יותר מעשור, למשרד בפינת הרחוב. איך השתתפנו בפגישה, ואני שתקתי. ואחר כך הסברת בצעקות אופייניות שאם כבר לשתוק מוטב שלא אבוא. ואני ספגתי בשקיקה, ואחר כך אימצתי המילים במשך שנים לאנשים שליוויתי בעצמי. ופתאום אני נזכר כמה למדתי ממך, כמה את חלק ממני והפוך. כמה שיעורים צברתי שמעולם לא היית מורתי. כמה לקחים הפקתי בזכותך מחוץ לבית הספר, בפינת הרחוב.
(3) היום שאחרי
שעת בוקר מוקדמת, שוב אותה פינה, בית קפה גדול, שולחן קטן. שני קשישים ישובים סביבו, ישנים. עיניהם נעולות, ראשיהם מוטלים לצדדים כענפים שבורים. על השולחן פזורים חפציהם, שאריות שיחה וקפה. שני זוגות משקפיים מושלכים על כרכי ספרים. חלון הראווה המבריק מקרין מבוכתם לעיני עוברים ובוהים. מראה שאין דומה לו בשעת בוקר שכזו. כמו לקוח מסרט או תמונה מבויימת. חבל שהם ישנים, אומר לעצמי. אולי הייתי מעז לשאול אותם, אם הם מאושרים. או מנסה לברר מה למדו כאן יחד. ואולי רק נוצר תמונתם המשותפת. מתקנא בתעוזתם כך לעצום עיניים לעיני כל. להתעלם משאלות ומבטים זרים. לחלום בהקיץ בפינת רחוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה