הם ניצבו מהופנטים בחצי גורן מול פאר יצירתם, נושמים לרווחה. ימים ארוכים השקיעו במלאכה, נערכו עתה סוף סוף לשבות. נרגשים, על סף דמעות, הביטו מקהלת המלאכים באדון כל-יכול. "הוא מושלם", העז אחד מהם לקבוע, לקטוע דממת ההתפעלות. שקט מתוח פשט. "כמעט..", הרהר בקול רם, "כמעט..."
שני אנשים חולפים זה מול זה ברחוב, מגניבים מבט. מה זיהו בעיניי הזר? מה מנבאים קמטי מצחו? אילו רזים נצורים בעיקול חיוכו? בקצב פסיעותיו? ואולי אין בהם אלא סקרנותו כלפיך. בבואת עצמך הנספגת באחר, קורנת חזרה אל עיניך. ייתכן שהזר יהפוך מוכר, ואפשר שיאבדו עקבותיו בסמטת הנשייה. הברירה אינה נושבת עם הרוח, לא הופקעה. הוצא ידיך מהכיסים, והבט בחלל שביניהן. זהה בו את גורלך.
שיר מתנגן באזני רבים, בלחן ומילים חצובות. ועת פורשים הצלילים כנפיים, משליכים הם לארץ את זהות מחברם, מלחינם, מפרשם. נותנים הם דרור לכל אדם לצייר לעצמו שיר חדש במכחולו. וככל שיישמע בקול רם, כך יופצו אינספור שירים חדשים. ויש העומדים על פסגת הר ורושמים על נייר את העמק. ויש שיצבעו רק את קרני השמש, מניחים בחשאי פיסות מהילתה בדש הבגד, ערובה ללחן סגריר.
ומישהו ברדיו הפציר הבוקר להפסיק לעסוק בהבלים. ואחר קרא לשוב למורשת. ושלישי פרסם פסק, ורביעי חוק, וחמישית קראה לריסון האמנות. כאילו מבקשים מפיצי החשש - גורו לכם, הצמיחו פחד בלבבות. אל תעזו לפקפק בעבדותכם.
אך הידיים אינן כבולות. גווני מכחול אוחזות בציפורניים. מילות שיר טמונות בפרקים. וקווים ארוכים של מאמץ חוצים אצבעות יגעות. עדויות אילמות לבריאת הכפיים היומיומית. עת בוחר האדם בעצמו את נופי חייו, נדהם מדי בוקר מעוצמת זרועותיו. כאדם הממתין כל חייו לקץ החורף, ומחמיץ האביב הנכלם בפינה, הלוחש לו בצנעה: בוא, הושט לי יד, הזמן אותי. לא בשמיים היא. שלח בי אצבע בריאה. הבא אותי. תאמין שעוד אפשר.
הוא ניגש אל פאר היצירה ואחז שניות ארוכות במצחו, מול מבטיהם הסקרנים. "מה עשית לו?", העז אחד מהם לתהות. "בראתי בו היכולת לטעות", השיב. "רק כך יאמינו שזכות הבחירה בידם".
שני אנשים חולפים זה מול זה ברחוב, מגניבים מבט. מה זיהו בעיניי הזר? מה מנבאים קמטי מצחו? אילו רזים נצורים בעיקול חיוכו? בקצב פסיעותיו? ואולי אין בהם אלא סקרנותו כלפיך. בבואת עצמך הנספגת באחר, קורנת חזרה אל עיניך. ייתכן שהזר יהפוך מוכר, ואפשר שיאבדו עקבותיו בסמטת הנשייה. הברירה אינה נושבת עם הרוח, לא הופקעה. הוצא ידיך מהכיסים, והבט בחלל שביניהן. זהה בו את גורלך.
שיר מתנגן באזני רבים, בלחן ומילים חצובות. ועת פורשים הצלילים כנפיים, משליכים הם לארץ את זהות מחברם, מלחינם, מפרשם. נותנים הם דרור לכל אדם לצייר לעצמו שיר חדש במכחולו. וככל שיישמע בקול רם, כך יופצו אינספור שירים חדשים. ויש העומדים על פסגת הר ורושמים על נייר את העמק. ויש שיצבעו רק את קרני השמש, מניחים בחשאי פיסות מהילתה בדש הבגד, ערובה ללחן סגריר.
ומישהו ברדיו הפציר הבוקר להפסיק לעסוק בהבלים. ואחר קרא לשוב למורשת. ושלישי פרסם פסק, ורביעי חוק, וחמישית קראה לריסון האמנות. כאילו מבקשים מפיצי החשש - גורו לכם, הצמיחו פחד בלבבות. אל תעזו לפקפק בעבדותכם.
אך הידיים אינן כבולות. גווני מכחול אוחזות בציפורניים. מילות שיר טמונות בפרקים. וקווים ארוכים של מאמץ חוצים אצבעות יגעות. עדויות אילמות לבריאת הכפיים היומיומית. עת בוחר האדם בעצמו את נופי חייו, נדהם מדי בוקר מעוצמת זרועותיו. כאדם הממתין כל חייו לקץ החורף, ומחמיץ האביב הנכלם בפינה, הלוחש לו בצנעה: בוא, הושט לי יד, הזמן אותי. לא בשמיים היא. שלח בי אצבע בריאה. הבא אותי. תאמין שעוד אפשר.
הוא ניגש אל פאר היצירה ואחז שניות ארוכות במצחו, מול מבטיהם הסקרנים. "מה עשית לו?", העז אחד מהם לתהות. "בראתי בו היכולת לטעות", השיב. "רק כך יאמינו שזכות הבחירה בידם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה