סוף המירוץ

מר טעמה הסרפדי של קנאה המתמוססת במורד הגרון, בדרכה לצריבת איברינו הפנימיים. אך קנאתם של אחרים היא בושם ממכר, ניחוח מחייה ואוהד הטופח על שכמינו, ממריצנו בדרך. מכאיב הוא רפיון החושים המפעפע בעת פספוס, חספוס החמצה מנקר בלשוננו. אך החמצת האחר אולי הזדמנות בה, לקח שנקטוף לחיינו, שיעור חינם. וכך דין הדברים בבושה ובכעס, ביגור ובחולשה. אנו וזולתנו כתמונת ראי, שחור ולבן, אי מבודד באוקיינוס רחב השואף ליום שמש בסערת גלים.

רק שלוות הנפש תקטע המירוץ. שתגיע לכולנו, תכבה גחלים בוערות בתהום הבריות. תזקק מחשבות טהורות אל מחוז חפצן הנישא, תותיר פתח אמון לאהבת אמת. תפרוש ערסל בין שני עצי זית נדיבי צל, למען יוכל היגע לפרוק מעמסת עולו. יסלח וישלים עם קיומו הארעי.