כשהחמסין מתפשט בחוץ, והמעלות רוקעות שחקים, מתהלך לו האדם בדמיונו במחוזות אחרים, צוננים יותר. ופוסע הוא בין טיפות, אפוד שכבות מעיל להגנה מפני קפאון הדרך. ומתקדם בעיקשות נגד הרוח, דמעותיו נמחות לצדדים, והוא חותר לעין הסופה. ומבקש הוא להפוך שותף למחול הגשם, ולהימלט ולו לרגע מהמסך המהביל הניחת על מצחו. ברגעי השפל של עליבותו המיוזעת, חולם להיות אדון עולם, לפקוד ממטרים ולפתוח בקולו את שערי שמיים.
כמו מזכיר לו הטבע עד כמה קצר האביב, כמה מהירה תנועת עבים בחלוף דקות. שהמזג אינו אלא אוויר, מציאות חמקמקה וחולפת, מחזור הפכפך בו מצוי האדם כאורח לרגע. ספק אם יספיק לקטוף פרחי שמש טרם שיכהו הקור. הוא בשאלותיו, והעונות שותקות. רודפות זו את זו בתנועת מעגל. בניגוד לנדמה, אינן ניתנות לחיזוי. אך צוברות הן משקעים, מעל ומתחת לממוצע השנתי, בצדק שמיימי לא-נודע. שנים ברוכות לאחד תהיינה שחונות לאחר.
בשרב כבד מנשוא, מביט האדם כיצד ממיס האוויר את דייריו. כיצד הלהט הפנימי, שאין עומדים בפניו, כופה עוצמתו על הכלל, מכתיב את קצב הנשימה, משרטט נתיבי נוודים, מכתיב סדרי יום ועולם. ביום שכזה מביט האדם בכן הציור של נופי ילדותו, רואה כיצד צובעת השמש עולם במכחולי אור וחום, מכריזה בעלות על עצם הקיום ואופי הבריאה. מתיכה חלומות ושאיפות לאגלי רגעים קטנים. מביט, מזיע - ומקנא.
כמו מזכיר לו הטבע עד כמה קצר האביב, כמה מהירה תנועת עבים בחלוף דקות. שהמזג אינו אלא אוויר, מציאות חמקמקה וחולפת, מחזור הפכפך בו מצוי האדם כאורח לרגע. ספק אם יספיק לקטוף פרחי שמש טרם שיכהו הקור. הוא בשאלותיו, והעונות שותקות. רודפות זו את זו בתנועת מעגל. בניגוד לנדמה, אינן ניתנות לחיזוי. אך צוברות הן משקעים, מעל ומתחת לממוצע השנתי, בצדק שמיימי לא-נודע. שנים ברוכות לאחד תהיינה שחונות לאחר.
בשרב כבד מנשוא, מביט האדם כיצד ממיס האוויר את דייריו. כיצד הלהט הפנימי, שאין עומדים בפניו, כופה עוצמתו על הכלל, מכתיב את קצב הנשימה, משרטט נתיבי נוודים, מכתיב סדרי יום ועולם. ביום שכזה מביט האדם בכן הציור של נופי ילדותו, רואה כיצד צובעת השמש עולם במכחולי אור וחום, מכריזה בעלות על עצם הקיום ואופי הבריאה. מתיכה חלומות ושאיפות לאגלי רגעים קטנים. מביט, מזיע - ומקנא.
מאין יבוא עזרו
השבמחק