שיר הלהקה

ג'ל הגילוח המתאים במיוחד לעורך. קרם הפנים שיהפוך אותך צעירה יותר. אבקת הכביסה שתלבין את חייך. האופנה שתהפוך אותך נכון. התרופה שתתן משמעות. המשקה שיתסיס את דמך. המכונית שתוביל אותך בדרך. הביטוח שימשיך את זרעך. המפלגה שתבנה לך בית.

המקהלה סביב מבקשת לדאוג לך, אך כבטרגדיה יוונית, תפקידה כפול. אינה ממלאת רק את קול המספר, כי אם גם את קולך. שירתה משקפת את שהפכנו להיות. טרודים בעצמינו, ממוקדים בטובתנו, עסוקים בשדרוגנו. המספיק הוחלף בטוב יותר. הנכון בנדרש. והצודק, הצודק הוחלף בחדש, במלהיב, בקורץ. הדאגה לדור הבא הומרה בהתמכרות לדור השלישי.

רק דגים שיכורים מנסים לשחות נגד הזרם. אך אין זה אומר שחייבים להצטרף לצווחות להקת הזאבים. עשו לעצמכם מנהג, ופעם ביום הקדישו קולכם לאחר. תרמו שירתכם, בעיתוי לא נוח ונוכח מאמץ, לטובתו הבלעדית של חבר מלהקה אחרת. מצאו את שאריות האנוש שטרף הזאב ביער, טרם שנשאל מדוע יש לו עיניים גדולות כל כך.

כששרים שיר אחר תחילה נדמה הדבר לזיוף. אך ריבוי קולות אחרים יוצרים תזמור חדש ללחן. יוצרים תווים חדשים למקהלה. הופכים את יללת הזאבים בלילות של ירח מלא, לנסבלת יותר.

צא ולמד

כשהקפה מונח בדיוק ליד ערימת הספרים, המאוזנת לצג המחשב, הניצב בסמוך לחלון על השולחן הגדול שנקנה במיוחד כדי להתאים לכיסא ולשטיח שהונחו כולם בפינה המדוייקת המנזקת את עולמות הידע לתובנות קצרות וקליטות המסומנות במרקר צהוב - מהמקום הזה יש להימלט. לאטום ולהצית, להדיר רגליים. רק מראית של למידה תצמח מכאן, חזות כזב. אף שיעור ולקח לא יצמחו בעדנית החשוכה הזו. זקוקים הם ללחות ורעש. לא משנה מה למדתם עד עכשיו, אין כל תועלת בלמידה בין כתלי הבית.

כי השעורים הנקיים ביותר מתנהלים על רצפה מלוכלכת. הסדר הנכון של הדברים נגזר מהבלגאן. התקוות הגדולות השתחררו בין פרפורי אכזבות. אגלי האומץ טפטפו כשנסחט הפחד עד תום. החוכמה הגיחה רק כשמוצו כל המעשים הטפשיים, הדרך הנכונה והרדומה פרצה אך כשנסתמו אחיותיה המרשעות. והמרקר, מה חיוור כוחו ביחס לכוחה המבריא של השמש, השוזפת עיני תלמידים מדי בוקר ומפצירה בהם - ההפסקה היא בשבילכם. ויש הלומדים בה לא פחות.

כמה שירים נכתוב אודות בית, כמה חלומות אפפו את חלליו. יום יבוא ונחלוק בתוכו חכמת לימודים ותבונת חיים. ועד יבוא היום הנחלה, נוסיף לשוטט. כשהקפה אחוז יד, והמשענת בשדרה, כשהגב על החוף. בהיעדר חלונות מתרבות הדלתות אל החופש. דבר לא תקול בפעמון הדלת, ועינית ההצצה נקייה. זה רק ששום דבר טוב לא מגיע לתלמיד החכם הספון בחדרו. אלוהים ברא לך שכל בני, אך הקדים לה אור שמש. ילכו הם יחד, או לא ילכו כלל.

תחרות לא-הוגנת

אומרים שצלמים מוכשרים יודעים להשתמש בצמצם ולבחור עדשות. מומחים בבחירת הזווית הנכונה, התלכדות מושלמת של אור ורקע. לעולם לא יוצאים מפוקוס, תמיד חדים. מעבירים צבעים חיים. אבל אני חושב שהאמנות האמיתית אינה קשורה לטכניקת הפעלת המצלמה. הצלם הוגה במבטו, צד בעיני טרף, ממסגר בדמיונו. המצלמה אורבת לתנועותיו, מתעדת את פירות השקפתו הנשגבת. את רבדי המציאות הפשוטה שחשף וחילץ תחת דוק האדישות העייפה. לעולם לא יצליח הצמצם להגביל את האור הבוהק מכשרונו.

אומרים שסופרים ומשוררים הם אשפי מילים, להטוטני לשון. פתלתלות כתיבתם מקפצת בין מדרגות בתים, סוחפת קוראים במערבולת פרוזאית. ואני חושב שסוד קסמם אינו בדיו הנספגת דף. מיטיבים הם לזהות הסיפור החבוי במפגש אקראי ברחוב. את שברון טורי השיר הנרקם במבטים שותקים בבית קפה. כצלמים, גם חסידי המילים רואים דרך קירות אטומים, מעזים לרחף מעל תהומות רגש כמוסים. משחררים נצרת מחשבה נצורה.

מתוך שכך, ראשיהם של האמנים בשמיים, תרים אחר צורות בעננים. ויש תכופות, שמועדות רגליהם למצולות, ונאבדות דרכם. או אז, נשמעת צהלת רעמים מתגלגלת בשמים. אומרים שזה אלוהים, השמח לאידם. לבסוף עלה בידיו השמימיות לטמון להם פח ולהפילם. כך יעשה לקוראים תיגר על גשמיות עולמו. אחד אחר השני, יסיר תחרות מהילת כנפיו הבהירות.

זו בוודאי טעות

לא, אתם בטח מתבלבלים. כיצד הגעתם? למה פניתם? בני שוכב במיטתו. ישן בשלווה. מדוע טוענים שאבד והרי נמצא? הכיצד תזהירו כי כואב, והרי מסור בהשגחת ידינו. וודאי החלפתם בילד אחר. אולי בן השכנים. ילדינו שקוע בחלומות פז, הס פן תעיר. והוא מכוסה מכל עבריו ועתידיו, שנתו ודרכו בטוחות הן. מוגן ונינוח בחיקנו. ועתה, מהרו נא והניחו. לכו ומצאו האחר שאבד. השיבוהו לאמו.

ממטרים כבדים הפתיעו מלבושי אביב, הפכוהם לספוגי מים. הובטח כי נעים יהיה הטיול, מואר וחמים. מלא רוח, שוקק פריחה. לא דובר אז על צינת חושך, הוסתרו שמיים הנשברים באימה. בפני מי ילין ההולך בשבילים שכך הופר מזגו. שבגד בו הטבע, שעננים הפרו שבועתם. והוא, עוד ממשיך לפלס דרכו, הד רעידותיו מצייר סימני שאלה אילמים בערפל סופה.

נקישות חדות באמצע הלילה. והן אכזריות ועיקשות, ואינן מרפות. תובעות את פקחון העיניים, ייסורי סהרורים. מי שם? מה רצונך? מדוע אינך מניח לנפשות יגעים? אך אין קול עונה, גם אין איש בדלת. רק הדפיקות גוברות ומתחזקות. זו בוודאי טעות, נלחש, בוודאי טעות. והתפילה אינה נשמעת, ואינה נענית.

חד גדיא

האין. האין שנולד מן החושך. החושך שנברא בצל כאב. הכאב שזעק מהפצע. הפצע שנפער מהחוסר. החוסר שצמח בדממה. הדממה שנבטה בין שתיקות. השתיקות שחצצו מבטים שנשקפו מן הנוף. הנופים ששזרו מחשבות ששטפו אבדונות שחרשו מרחבים. מרחבים שהרימו בתים שהציפו תקוות עד גגות שהסתירו שקיעות. שקיעות שחלמו אודות שחר ששלח יד אוהדת שהנחיתה ממטרי דמע על בצורת לב. הלב שהבריא את עצמו. ועצמי הנחלץ מהאופל. האופל הנסוג מהאור. האור הפנימי הנצחי. הנצח המביס את הזמן. הזמן הקצר שיש. היש הקיים, הארעי, האוזל. זה מה יש. זה כל מה שיש. היש.

כשירים

אנחנו לא כשירים לספוג את הפיתולים הסבוכים של רכבת ההרים הזו. העליות החדות והנפילות התכופות מתישות אותנו מבפנים, מעוררות חרדה כי אין תחנה בטוחה בקצה המסילה.
אנו לא כשירים להשלים עם הזמן והמקום, להרפות ולסלוח. לא כשירים לוותר בתחרות מול עצמינו. לא כשירים לתת הזדמנות לאושר למלא תפקיד אורח, לשמש כוכב צפון באפלת ליל ערפילי.
לא כשירים לשמוח, לא לבכות. לא כשירים להיות. עדיין לא בכל מקרה. ואולי כבר מאוחר מדי.
לו רק יכולנו לנתק רגלינו מקרקע בוטחת ומייסרת ולרחף בשדות פתוחים. לפסוח על עץ הדעת, ללגום ממעיינות עמוקים ומשכרים. לו היינו כציפורים נודדות נטולות מחוייבות. לו היינו לחן לוחש ברוח, חודר חומות לב. פועמים רגשות כבתי שירים. מרגשים וכנים כשירים. לו רק היינו כשירים. וודאי היינו מרשים לעצמינו, להזיל דמעה.

יום אחד

יום אחד עלים ירוקים ורטובים של עץ שורשי יחדרו את תריסי חלון העץ הגדול שישקיף על שולחן הכתיבה. וסימני הדיו שייספגו בדף הנייר יביטו בו וייזכרו שגם הדף היה פעם עץ, ושלכולנו שורשים. והשמש תאיר את החדר בצבע הנכון, שאינו מצוי בפלטת הגוונים הידועים לאדם. והריח שבפנים ובחוץ יתמזגו לניחוח צודק.

יום אחד מדף ספרים גדול יספר את סיפור חיי ללא מילים. וכמותם גם הוא ישלב בין ישן לחדש, מצחיק וטראגי, ים ומדבר. ובצדו תוצב כורסא מרופדת הרפתקאות ותציע עצמה בין הקורות והקוראים. והספרים כמו החדר ילחשו בשפה זרה, ברווח הצר שבין ראשית האלף והכמיהה לבית.

יום אחד אולי תהיה שם גינה, וכלב. ועדניות שאינן שוכחות להשקות את בני האדם, לפחות פעם בשבוע. ותמונת נוף אחת. וציור. ופסנתר.

ועד אז, קוביות בטון קטנות, נעדרות אוויר ואופי. חדרים צנומים מלאים בריקנות. פשרות של נעורים, רחוקות מלב העיר והאדם, חיוורות קסם. בלילות, מהדהדים הקירות הלבנים את נשמת חלומות האדם. יחד לוחשים הם בסבלנות תמימה: יום אחד, יום אחד.

אבן מאסו

היא בוהה במסך הטלוויזיה המיושן בתדהמה מחוייכת. המקום ריק למדי בשעת צהריים מאוחרת. היום, כמו חייה, כבר הרבה אחרי השיא, מתנועע באיטיות לקראת ערבו. זה יום חג כפול בשבילה: האורח החשוב שהגיע לירושלים מאמריקה, וראש השנה שהיא חוגגת מאז הייתה ילדה קטנה בפרס. אז גם וודאי חדרו תחת ציפורניה ניחוחות התבלנים שפיזרה אמה, והיום מוסיפה בעצמה במסעדה שהקימה.

בתקופה האחרונה העסק פורח. אתם ממודיעין? היא שואלת אותנו. בתקופה האחרונה באים משם הרבה. מדברים איתי קצת בפרסית וזה נחמד, היא לוחשת מבלי להסיר עיניה מהמסך. באים, באים הרבה, מדגישה ומשכנעת.

וברגע מסויים, כשמופיע הוד נשיאותו במלוא הדרו על המסך היא איננה מתאפקת: אבן מאסו הבונים נהייתה לראש פינה! היא מכריזה למולינו, נבוכה מהיעדר התגובה. אחד כזה רדפו אותו פעם, ועכשיו כבוד מלכים, מנמקת בפנינו. ואנחנו, בלב, חושבים שאולי מתרפקת בכך גם על תהילת העסק, על הכמיהה החוזרת לאותנטי ולביתי, על הדור הצעיר החוזר אל המחוספס והגולמי גם כשהחלופות זוהרות.

אנחנו משלמים ויוצאים והיא זועקת: לא סיימתם את הממולאים! אנחנו כבר שבעים... מתנצלים בנימוס והיא מהנהנת ומחייכת. במבט מנוסה ועייף שכבר ראה את גלגל הענק משלים כמה סיבובים. בנימה שאנו פשוט צעירים מכדי להבין ויום אחד נעטה גם אנחנו. כבונים מתפכחים.

חירות

הישמר מן האש, ילד, הימלט. אל תתפתה להיכנס אל המערה המוארת. שמור מרחק מן הלהבה פן תימסנה כנפיך. רחף תחת כיפת השמיים, שאף מלוא ריאותיך ריח טל, אסוף בכפותיך מרחבים ירוקים. בל תחשוק נפשך בדמויות הצל המרצדות על קיר האבן. אל תטה ראשך להציץ בפלאים המובטחים. היה נאמן לרחשי לבך, למאוויי לחישות הנפש. עמוד איתן גם כשיקראו בשמך, שיזמינוך ליטול חלק במחול אנשי המערות. הבט בחניתות המושחזות - אותך הם צדים. 

שוחרי טרף ותאבי שררה מרחפים מעליך, עטים ובזים. מבקשים הם לקטופך צעיר, טרם הפנמת טעם מעידתו של האדם החופשי, טרם נכוות מאור קרניה הבלתי מתפשרות של האמת. הישמר מן האש, ילד, והרחק עצמך מפתח המערה המוארת. נסה להיזכר בצליל קולך ולך בשביל שיכתיב מצפונך, בשבילך.

רק זבובים נמשכים אל האש, ונכלאים בה. מביטים בזגוגית עיניהם המובסות אל החשכה, נאנקים בכנפיהם הלכודות. ממלאים גופם הקטן קנאה מייסרת בגחליליות המעופפות באוויר הפתוח. לא הובלו הן בכחש אל האש. לאור זוהרן הפנימי, התוו מסלולים חדשים. במשב כנפיהן בראו תנופות אדירות. בהשלימן עם הטבע, פיזרו שובלי חירות ואור באפלת כזב.

סוף המירוץ

מר טעמה הסרפדי של קנאה המתמוססת במורד הגרון, בדרכה לצריבת איברינו הפנימיים. אך קנאתם של אחרים היא בושם ממכר, ניחוח מחייה ואוהד הטופח על שכמינו, ממריצנו בדרך. מכאיב הוא רפיון החושים המפעפע בעת פספוס, חספוס החמצה מנקר בלשוננו. אך החמצת האחר אולי הזדמנות בה, לקח שנקטוף לחיינו, שיעור חינם. וכך דין הדברים בבושה ובכעס, ביגור ובחולשה. אנו וזולתנו כתמונת ראי, שחור ולבן, אי מבודד באוקיינוס רחב השואף ליום שמש בסערת גלים.

רק שלוות הנפש תקטע המירוץ. שתגיע לכולנו, תכבה גחלים בוערות בתהום הבריות. תזקק מחשבות טהורות אל מחוז חפצן הנישא, תותיר פתח אמון לאהבת אמת. תפרוש ערסל בין שני עצי זית נדיבי צל, למען יוכל היגע לפרוק מעמסת עולו. יסלח וישלים עם קיומו הארעי.

שיר המעלות

כשהחמסין מתפשט בחוץ, והמעלות רוקעות שחקים, מתהלך לו האדם בדמיונו במחוזות אחרים, צוננים יותר. ופוסע הוא בין טיפות, אפוד שכבות מעיל להגנה מפני קפאון הדרך. ומתקדם בעיקשות נגד הרוח, דמעותיו נמחות לצדדים, והוא חותר לעין הסופה. ומבקש הוא להפוך שותף למחול הגשם, ולהימלט ולו לרגע מהמסך המהביל הניחת על מצחו. ברגעי השפל של עליבותו המיוזעת, חולם להיות אדון עולם, לפקוד ממטרים ולפתוח בקולו את שערי שמיים.

כמו מזכיר לו הטבע עד כמה קצר האביב, כמה מהירה תנועת עבים בחלוף דקות. שהמזג אינו אלא אוויר, מציאות חמקמקה וחולפת, מחזור הפכפך בו מצוי האדם כאורח לרגע. ספק אם יספיק לקטוף פרחי שמש טרם שיכהו הקור. הוא בשאלותיו, והעונות שותקות. רודפות זו את זו בתנועת מעגל. בניגוד לנדמה, אינן ניתנות לחיזוי. אך צוברות הן משקעים, מעל ומתחת לממוצע השנתי, בצדק שמיימי לא-נודע. שנים ברוכות לאחד תהיינה שחונות לאחר.

בשרב כבד מנשוא, מביט האדם כיצד ממיס האוויר את דייריו. כיצד הלהט הפנימי, שאין עומדים בפניו, כופה עוצמתו על הכלל, מכתיב את קצב הנשימה, משרטט נתיבי נוודים, מכתיב סדרי יום ועולם. ביום שכזה מביט האדם בכן הציור של נופי ילדותו, רואה כיצד צובעת השמש עולם במכחולי אור וחום, מכריזה בעלות על עצם הקיום ואופי הבריאה. מתיכה חלומות ושאיפות לאגלי רגעים קטנים. מביט, מזיע - ומקנא.  

מה קשור

כלב ענק-ממדים ופרוותי שרוע בכניסה, חוסם את הדרך. מחייב את הבאים לזהירות מיוחדת, פן יפריעו לרביצתו. הוא קשור לאחד העמודים, ומדי פעם נובח. אך איש אינו שועה לקריאותיו. 

אנשים ממתינים בתור, חסרי סבלנות, מדביקים זה את זה בעצבנות ויראלית, רוקדים לצלילי תנועות חדות של לחץ זמן, אוגרים כעסים וזיעה.

ביקשתי עם הרבה קצף, ובכוס חד פעמית! היא נובחת ללא רחם. רומסת סיגריה במאפרה וכבוד אבוד. שאריות של אלמונית שקופה. מחכה הרבה זמן! נוזפת בקיר, בהיעדר צלם אנוש אחרי הדלפק. רק צללים עובדים במטבח.

כלב גדול ממדים שרוע בכניסה, חוסם הדרך. מחייב היוצאים להיזהר. איש אינו שועה לקריאותיו. לפחות הוא נובח. לפחות נזהרים בכבודו.

משולשים

החיים שלנו נחלקים למשולשים. ובהם כל המעלות והם חובקים את כל הזוויות. ואנחנו אנכים, נשענים על בסיס, מתנדנדים בין הצלע שבחרנו לזו שננטשה. ברגעי החסד והשלווה שווי שוקיים וברגעי האמת ישרי זווית. הקודקודים מחליפים מקומם ואנו מוטלים על צידנו. נראים משוכללים ובעצם חרדים. כי יש משהו בלתי יציב, בלתי מסופק במשולש. כלוא וחנוק בין אפשרויות עדיפות. הגרסה המסובכת של קו ישר, מחצית הריבוע.

אמנות השבת

יש חוקים אחרים לבוקר הזה, מכניעים גם את העיר שאינה פוסקת. שירים נוגים בבתי קפה, תנועה דלה. חלק מהפוסעים חרש עטופים תליתות, אחרים בילדיהם. מברכים זרים באדיבות הפוסחת על ימי חול. עוטי רוגע שאינו מרבה לצאת את מעון הסופש שלו. צוברים כוחות, מתחפשים לשוכני עיר נופש המקפיאה בערתה.

וגם בקול ניכרים האותות. את הצעקות והבטחון החליפו מילים עדינות, מלטפות. שמוטב לנצל לשגרתנו. קסמן באיפוק המדוייק. זה המבטיח: אנו יודעים לנזוף ולכעוס ולצרוח, ובוחרים שלא. אנו נוטלים בעצמינו קמצוץ שלוות נפש ופוזרים אותה בנדיבות עלינו, ועליכם.

השתקפות הזגוגית שממול, מחזירה דיוקנו של דאלי שצויר על הקיר. ומבטו תומה אליי וכמעט מאשים. כלום לא ידעת, הוא תוהה בדממה, כי מוטב לו לאדם לנוח לעיתים? כלום לא למדת ממני שמשיכת שעוני הזמן אמנות היא?

אכן, אמנות היא, אני מפנים. וממהר לשתות הקפה. בעוד חצי שעה קבעתי בתחנה הבאה.

כשאכפת

היא אוחזת בחוזקה בבנה, ועומדת לחצות את הכביש. אני מגיע והיא מחייכת, מזהה מייד, הרבה לפניי. אני מדפדף בזכרון ונעצר בכרטיסייה הנכונה - השכנה מלמעלה. רומזת בעיניים שיש עניין, ואני מחליט ליזום. "אני חייב לך כסף, נכון?", היא מהנהנת בהקלה. "150", אומרת בהבנה ואני פותח את הארנק. "זה לא הרבה", היא מתנצלת, "אבל שכרנו מנקה וחדר המדרגות סביר יותר, ושמנו גם מנורה חזקה יותר בכניסה". אולי לא תאמיני, אבל שמתי לב. למנקה, למנורה. וידעתי שאת לא חייבת. וזכרתי שגם אבא שלי כבר שנים בוועד, וכבר שנים שונא את זה, ונוזף בעצמו שאם לא הוא אז מי כן. אבל אני רק מחייך ומודה לה, וממלמל רגע לפני שהולך שגם מעריך. 

ולפעמים, כשמישהו זר או מוכר (ויש שמצליחים לאחד בין השניים), זורק מילה או מבט, או עושה מעשה, או תנועה קטנה המכוונת ישירות אליך, אין לך אלא להתמוסס מבפנים. כמו חיבוק אישי ומנחם מאלוהים. "אני יודע ששמתי אותך בשכונה הצינית והאכזרית הזו", הוא מתנצל וטופח על הגב, "אבל מדי פעם, רק מדי פעם, אני שולח אליך מישהו שאכפת לו". 

כי השבילים שאנו פוסעים להם כאן למטה צפופים ומסותתים. והתוואי מוכתב על ידי איתני הטבע, נפילי האילוצים. אבל לעיתים רחוקות, מגיעות רגלינו אל נקודת פסגה תלולה, רכס הררי שנמצא מעל החובות והחוקים, משקיף על ההכרח והמקובל. וכששם, באוויר הדליל וצינת הרוח, אתה נתקל בחיוך ומבט כן שאין בהם אלא אהבת חינם, או אז אתה מבין שבכל זאת עוד אכפת. ולרגע דבר מה בך סולח, והעולם נסבל ומובן יותר. אתה יושב לרגע ומרפה ממקל הנדודים, נושם. זה לא קור שחודר ומתפשט בך, מרעיד איבריך. זו אמונה. זכרון תמימות נעורים.

בפינת הרחוב

(1) המשוגעת

אחרי 14 שעות עבודה, והליכה לילית הבייתה, מרבית האנשים החולפים בדרכך שקופים, מיותרים. אין שיחה שחפץ לבך לפתוח בה, אין נושא שברצונך להעלות. רק נשימות דקות ורקיעות רגליים עד ייפגשו מפתן בית. אך בחולפי ליד פינת הרחוב ההוא, שבשיפולי הכיכר, הבחנתי בה וזיהיתי מייד. השנים לא היטיבו איתה, אך לבושה היה מהודר וניכר כי הייתה מחוייכת. ניצבתי מולה בדרישה כוזבת כי תזהה אותי. רק עיקשות (הגובלת בהטרדה) כפו עליה לבסוף חיבוק ונשיקה. מה אתה עושה, ומה את. איך שמרנו על עצמינו. כמה זמן שלא. ואת זוכרת? ואתה? ובסוף שולפת, ללא אזהרה - רגע, אבל אתה מאושר? טוב לך? משוגעת, משוגעת. בשביל מה השאלה הזו עכשיו? הרי נעים היה. ועכשיו, סתם לפתוח? ככה בלי סיבה? ישירות שאין מקום לה בעיר הזו. וחבל שעצרתי. הרי עייף מכדי לענות. ומחר? אהיה עירני מכדי להשיב. משוגעת.

(2) השיעור

אבל אם כבר נפגשנו, עוד זוכרת? איך כאן הלכנו יחד לפני שנים, יותר מעשור, למשרד בפינת הרחוב. איך השתתפנו בפגישה, ואני שתקתי. ואחר כך הסברת בצעקות אופייניות שאם כבר לשתוק מוטב שלא אבוא. ואני ספגתי בשקיקה, ואחר כך אימצתי המילים במשך שנים לאנשים שליוויתי בעצמי. ופתאום אני נזכר כמה למדתי ממך, כמה את חלק ממני והפוך. כמה שיעורים צברתי שמעולם לא היית מורתי. כמה לקחים הפקתי בזכותך מחוץ לבית הספר, בפינת הרחוב.

(3) היום שאחרי

שעת בוקר מוקדמת, שוב אותה פינה, בית קפה גדול, שולחן קטן. שני קשישים ישובים סביבו, ישנים. עיניהם נעולות, ראשיהם מוטלים לצדדים כענפים שבורים. על השולחן פזורים חפציהם, שאריות שיחה וקפה. שני זוגות משקפיים מושלכים על כרכי ספרים. חלון הראווה המבריק מקרין מבוכתם לעיני עוברים ובוהים. מראה שאין דומה לו בשעת בוקר שכזו. כמו לקוח מסרט או תמונה מבויימת. חבל שהם ישנים, אומר לעצמי. אולי הייתי מעז לשאול אותם, אם הם מאושרים. או מנסה לברר מה למדו כאן יחד. ואולי רק נוצר תמונתם המשותפת. מתקנא בתעוזתם כך לעצום עיניים לעיני כל. להתעלם משאלות ומבטים זרים. לחלום בהקיץ בפינת רחוב.

טנגו

עמידה יציבה ובטוחה, גב מתוח, ידיים ישרות לפנים. עם הצלילים הראשונים של המוזיקה אפשר להתחיל לנוע, בקצב אחיד ובתזוזות מדוייקות. להתמסר למנגינה.

הלבד רקדן מיומן, שולט בתנועה ואוהב לצוץ בסיום הסיבוב. מרים ראשו בגאון כשהמוזיקה מאטה, אוחז חזק בין פרקי המוזיקה, נצמד כשהנעימה הופכת אפלה. שותף נאמן למחול, הדור בחליפה שחורה, פרח דם בכיס מקטורן. סובבים יחד בתיאום מופתי, מתאחדים גם כשהאולם סביב מלא. חולקים קשר עין, שותפי נשימה. מתענגים יחד על סולו כינור.

ידעת תמיד שלעיתים יכתיב הלבד את הקצב. לא תמיד ייתן מקום ליחד. לפעמים ידרוש שתישען ותעקוב אחר צעדיו. לפעמים תרצה בכך, תתעייף. אבל בסוף הריקוד כשתחליפו מבטים עת יגסוס הלחן, הישר לעברו מבט מרתיע. זה רק ריקוד ואינך מפחד. תנועת רגליים לאור צלילים. זה אתה שמוביל, אתה שקובע. הנשף ארוך, ואתה רקדן מיומן, אמיץ ושלם. זה טנגו לשניים ואתה יכול לו. יכול לפעמים לבד.

בידיים

הם ניצבו מהופנטים בחצי גורן מול פאר יצירתם, נושמים לרווחה. ימים ארוכים השקיעו במלאכה, נערכו עתה סוף סוף לשבות. נרגשים, על סף דמעות, הביטו מקהלת המלאכים באדון כל-יכול. "הוא מושלם", העז אחד מהם לקבוע, לקטוע דממת ההתפעלות. שקט מתוח פשט. "כמעט..", הרהר בקול רם, "כמעט..."

שני אנשים חולפים זה מול זה ברחוב, מגניבים מבט. מה זיהו בעיניי הזר? מה מנבאים קמטי מצחו? אילו רזים נצורים בעיקול חיוכו? בקצב פסיעותיו? ואולי אין בהם אלא סקרנותו כלפיך. בבואת עצמך הנספגת באחר, קורנת חזרה אל עיניך. ייתכן שהזר יהפוך מוכר, ואפשר שיאבדו עקבותיו בסמטת הנשייה. הברירה אינה נושבת עם הרוח, לא הופקעה. הוצא ידיך מהכיסים, והבט בחלל שביניהן. זהה בו את גורלך.

שיר מתנגן באזני רבים, בלחן ומילים חצובות. ועת פורשים הצלילים כנפיים, משליכים הם לארץ את זהות מחברם, מלחינם, מפרשם. נותנים הם דרור לכל אדם לצייר לעצמו שיר חדש במכחולו. וככל שיישמע בקול רם, כך יופצו אינספור שירים חדשים. ויש העומדים על פסגת הר ורושמים על נייר את העמק. ויש שיצבעו רק את קרני השמש, מניחים בחשאי פיסות מהילתה בדש הבגד, ערובה ללחן סגריר.

ומישהו ברדיו הפציר הבוקר להפסיק לעסוק בהבלים. ואחר קרא לשוב למורשת. ושלישי פרסם פסק, ורביעי חוק, וחמישית קראה לריסון האמנות. כאילו מבקשים מפיצי החשש - גורו לכם, הצמיחו פחד בלבבות. אל תעזו לפקפק בעבדותכם.

אך הידיים אינן כבולות. גווני מכחול אוחזות בציפורניים. מילות שיר טמונות בפרקים. וקווים ארוכים של מאמץ חוצים אצבעות יגעות. עדויות אילמות לבריאת הכפיים היומיומית. עת בוחר האדם בעצמו את נופי חייו, נדהם מדי בוקר מעוצמת זרועותיו. כאדם הממתין כל חייו לקץ החורף, ומחמיץ האביב הנכלם בפינה, הלוחש לו בצנעה: בוא, הושט לי יד, הזמן אותי. לא בשמיים היא. שלח בי אצבע בריאה. הבא אותי. תאמין שעוד אפשר.      

הוא ניגש אל פאר היצירה ואחז שניות ארוכות במצחו, מול מבטיהם הסקרנים. "מה עשית לו?", העז אחד מהם לתהות. "בראתי בו היכולת לטעות", השיב. "רק כך יאמינו שזכות הבחירה בידם".