היא יכולה הייתה להיות כל כך יפה. הצבעים העזים של הבניינים היו מתמזגים בשמיים הכחולים מאוד. העצים היו מפלרטטים עם בתי האבן. הרחובות הארוכים היו מעטרים את ליבה ופותחים אותה אל החוף, לנשימה עמוקה. אבל רסיסי הפצצות מהמלחמה ההיא עוד ניכרים ופוצעים ומכאיבים בקירות שנותרו סדוקים.
היא יכולה הייתה להיות כל כך רגועה. עם זרימת האלכוהול הנכונה שמזוגה על אוכל משובח בפינות קטנות ומזמינות של מנוחה. וצלילים מתונים של פריטות החוברים לקצב מדוייק של קיום. אבל הכיכר כבר חסומה לבניית הבמה ולבוא הקהל ולתחילת ההפגנה שתקרא לעצמאות. מרוב שהם עצמאיים לא די להם.
אנשים לא מסוגלים לנוח באמת. הם לא חשים את השקט בלי הדי רעש. לא בריאים בלי פצעים פתוחים. לא רגועים בלי לרטון מתחת לאור, מתחת לעור. ובמקום לחיות עם מה שיש הם כולאים עצמם בחוסר שביעות רצון משווע ומשננים את עוולות העבר כדי לוודא שאינם נרגעים.
ברצלונה... היא יכולה הייתה להיות ישראלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה