מוזיאון דאלי בעיירה פיגוראס בספרד הוא אחד המוזיאונים המתויירים ביותר בספרד, ובאירופה בכלל. דווקא משום כך מפתיע לגלות כי הקומה השלישית במוזיאון מוקדשת רובה ככולה - לציונות. הציורים התלויים על הקירות מספרים את סיפורה, מזוועות השואה ועד להקמת בית לאומי בארץ ישראל וראשית ימיה של המדינה העברית. גם הציניקנים הגדולים יתקשו שלא להתרגש נוכח מפגן התמיכה האדיר של האמן המפורסם במפעל הציוני, ולהידבק בהתרגשות וההתפעמות שאחזה גם בו, ועברה דרך המכחול.
מה אם כן לאמן מפורסם שכזה, שפלירטט עם קו השפיות והשגרה לאורך כל חייו, עם המפעל הציוני? התשובה טמונה באידיאולוגיה שהנחתה את יצירותיו מראשיתן. הקו המנחה של דאלי סבב סביב מתיחת גבולות הדימיון והגשמת חלומות. הוא ניסה להרחיב את גבולות המחשבה, ולהוכיח שניתן לברוא יש מאין בעזרת כוח אמונה ודימיון. המפעל הציוני היה בעבורו יישום פוליטי מעשי של החזון האומנותי שלו - הלכה למעשה. בן גוריון עשה במישור הפוליטי את מה שדאלי האמין שהוא עושה על הקנבס. בנחישות, באומץ, בניגוד למקובל ולמוכר. וכך צמחה שותפות רעיונית בלתי רגילה בין האמן הצעקני הזה לבין המדינאים הציונים.
אבל דאלי לא היה היחיד. סוד כוחו ותמיכתו של המפעל הציוני נבע במובנים רבים מכך שנתפש בקרב מדינאי העולם וגם ציבורים רבים כמקור להשראה. היהודים קמו מן העפר כמו הפיניקס, והשכילו תוך זמן קצר לבנות מדינה לתפארת. גם כשהתנגדו למדיניות הישראלית, העריצו בעולם את הציונות. לא כולם, אבל רבים. אלו היו רכיבי המפתח שליכדו את ההילה סביב המדינה החדשה, ואת ראשית ימיה.
במנותק לחלוטין מהמישור הפוליטי, הציונות איננה עוד מקור להשראה בעבור מרבית העולם. מדינת ישראל היא אינה מקור לגאווה בעבור הרבה יהודים. הציונות היא מושג שמתקשים להגדירו, גם במדינת ישראל. הסיפור הציוני אינו נתפש היום כדוגמה חיובית בעבור לאומים אחרים השוחרים לבית לאומי. משהו אבד בדרך. בוודאי לא גורם יחיד הוביל לקלקול הזה, אבל אין להתעלם ממנו.
והיקום הרי לימד אותנו, שכוכב מאיר בשמיים משך שנים ארוכות, עד שדועך אורו. ושדועך אורו סימן שהכוכב סיים את דרכו, את חייו. ואז הוא הופך לוואקום, לחור שחור. ובכך, דומים הכוכבים לרעיונות.
לא צריכים להיות תמימים כדי להחזיר חלק מהאור הזה. לא חייבים לוותר, או להיכנע או להתחנף. אבל חשוב להבין: האור הזה, ההילה הזו, היא לא ערך מוסף, תוצר לוואי. היא המהות. כוח האמונה הפנימי לא יעמוד לבדו בהיעדר תחושת הפלא נוכח קסם תקומתו של העם היהודי במולדתו.
לשנה הבאה, לשנים הבאות, נאחל שפעם נוספת יצליח העם היהודי למצוא בתוכו את שאריות האבקה ההיא, שהפיחה בנו ניצוץ נוגה לעין וללב, ושחסרונה גורם לנו להביט שפופים אל העבר במקום בהתרגשות אל העתיד. זו צריכה להיות התקווה הלאומית החזקה ביותר שלנו. זהו מקור הבטחון האמיתי, גבוה יותר מכל חומה וחזק יותר מכל נשק.
מה אם כן לאמן מפורסם שכזה, שפלירטט עם קו השפיות והשגרה לאורך כל חייו, עם המפעל הציוני? התשובה טמונה באידיאולוגיה שהנחתה את יצירותיו מראשיתן. הקו המנחה של דאלי סבב סביב מתיחת גבולות הדימיון והגשמת חלומות. הוא ניסה להרחיב את גבולות המחשבה, ולהוכיח שניתן לברוא יש מאין בעזרת כוח אמונה ודימיון. המפעל הציוני היה בעבורו יישום פוליטי מעשי של החזון האומנותי שלו - הלכה למעשה. בן גוריון עשה במישור הפוליטי את מה שדאלי האמין שהוא עושה על הקנבס. בנחישות, באומץ, בניגוד למקובל ולמוכר. וכך צמחה שותפות רעיונית בלתי רגילה בין האמן הצעקני הזה לבין המדינאים הציונים.
אבל דאלי לא היה היחיד. סוד כוחו ותמיכתו של המפעל הציוני נבע במובנים רבים מכך שנתפש בקרב מדינאי העולם וגם ציבורים רבים כמקור להשראה. היהודים קמו מן העפר כמו הפיניקס, והשכילו תוך זמן קצר לבנות מדינה לתפארת. גם כשהתנגדו למדיניות הישראלית, העריצו בעולם את הציונות. לא כולם, אבל רבים. אלו היו רכיבי המפתח שליכדו את ההילה סביב המדינה החדשה, ואת ראשית ימיה.
במנותק לחלוטין מהמישור הפוליטי, הציונות איננה עוד מקור להשראה בעבור מרבית העולם. מדינת ישראל היא אינה מקור לגאווה בעבור הרבה יהודים. הציונות היא מושג שמתקשים להגדירו, גם במדינת ישראל. הסיפור הציוני אינו נתפש היום כדוגמה חיובית בעבור לאומים אחרים השוחרים לבית לאומי. משהו אבד בדרך. בוודאי לא גורם יחיד הוביל לקלקול הזה, אבל אין להתעלם ממנו.
והיקום הרי לימד אותנו, שכוכב מאיר בשמיים משך שנים ארוכות, עד שדועך אורו. ושדועך אורו סימן שהכוכב סיים את דרכו, את חייו. ואז הוא הופך לוואקום, לחור שחור. ובכך, דומים הכוכבים לרעיונות.
לא צריכים להיות תמימים כדי להחזיר חלק מהאור הזה. לא חייבים לוותר, או להיכנע או להתחנף. אבל חשוב להבין: האור הזה, ההילה הזו, היא לא ערך מוסף, תוצר לוואי. היא המהות. כוח האמונה הפנימי לא יעמוד לבדו בהיעדר תחושת הפלא נוכח קסם תקומתו של העם היהודי במולדתו.
לשנה הבאה, לשנים הבאות, נאחל שפעם נוספת יצליח העם היהודי למצוא בתוכו את שאריות האבקה ההיא, שהפיחה בנו ניצוץ נוגה לעין וללב, ושחסרונה גורם לנו להביט שפופים אל העבר במקום בהתרגשות אל העתיד. זו צריכה להיות התקווה הלאומית החזקה ביותר שלנו. זהו מקור הבטחון האמיתי, גבוה יותר מכל חומה וחזק יותר מכל נשק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה