במוזיאון הכי נחשב בעיר נאסר לצלם. ההיכל כולו מוחשך מאוד, והחדרים מתפתלים בין יצירות מופת שהוסעו ממרחקים כדי להאיר עיניי מבקרים באפלה. אורחת אומללה שלא הייתה בקיאה בכללים נחסמה באלימות מתפרצת על ידי שומרת זריזה שזינקה ללא היסוס כדי למנוע את האסון. אסור לתעד, רק להתפעל. אסור לשמור. רק לזכור. או לקנות העתק בחנות. זו הייתה כוונת המשורר, או הצייר, כשנבנו המוזאונים הראשונים.
מיד ביציאה, מטר לימין, שרידי חומה. והיא מוארת ומתויירת ומוכרת. אולי אחד המקומות המצולמים ביותר בעולם. וכאן אין מי שחוסם או בולם או מונע את הצילום. להפך. רק לתעד כמה שיותר וכמה שאפשר.
מהו פאר עשייתו של האדם, המדונה שבפנים או החומה שבחוץ? מה השפיע יותר? מה מסמל באופן מדוייק יותר את טבע האדם? מה ראוי להילמד ולהיבחן? מה מייצג נאמנה יותר את השלכות מעשה ידיהם של בני האנוש? ומדוע, מדוע שלא נצלם את הכל, מהבוקר עד שקיעה, ללא הרף? איזו אמת תקהה באבחת הבזק מצלמה?
בתוך המוזיאון ובחומה שבחוץ אמת אחת משותפת. בני האדם צריכים להקים פחות מקדשים ולקחת עצמם פחות ברצינות. זו אמת שמותר לצלם, בכל מקום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה