פורסט גאמפ אמר פעם שהחיים הם כמו קופסת שוקולד: אתה אף פעם לא יודע מה תקבל. אבל פורסט גאמפ טעה. ברוב המקרים אנחנו יכולים לדעת. זה פשוט לא משנה.
אני מסתכל על מצגת שהכין עיתון אמריקאי גדול על תופעת הפליטים. אינספור כתבות ומאמרי דעה כבר פורסמו, ובכל זאת המצגת חודרת. סידור התמונות והצבעים, ליד המילים הנכונות בקצב המדוייק, עושה את העבודה.
אני נזכר במצגת הזו בחנות ספרים, כשאני מבחין שוב בספר על המין האנושי שנכתב על ידי סופר ישראלי והפך רב מכר בכל העולם. אין בו אף מילה מחדשת ולא בוצע במסגרתו מחקר פורץ דרך. זהו ספר שמצטיין בלספר נכון את הדברים, בצורה שמעוררת אצל הקוראים בלוטות נעימות של למידה, הבנה והזדהות. בדיוק כמו המצגת בעיתון, זה הסיפור וההקשר והמעטפת שהופכים את העניין למוצלח.
כמו הפוסט הזה, אין כאן שום דבר חדש. זה באמת המקצוע העתיק בעולם, לספר סיפורים. בדרך להמצאה חדשה, להתגברות על מכשול בדרך, וגם בסוף כדי להפוך רעיון לתופעה. כך נוסדה הנצרות, כך מוצב אפל, כך מנצחים פוליטיקאים בבחירות. כך גם אנחנו משכנעים את עצמינו שיש סיבה לקום בבוקר. בלי הסיפור שהמצאנו, ספק אם היינו יוצאים לאור.
החיים הם לא קופסת שוקולד. אבל לפעמים הם העטיפה של הקופסה. אתה לא צריך לדעת מה תקבל. רק להאמין שאתה יודע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה