המוזיאון ביקש להקים תערוכה רעננה. ריאליסטית ככל הניתן, ועם זאת אומנותית. זה נשמע בנאלי עד שיינתן לכך שם ללא הגדרה מדוייקת.
וכך הגיעו אנשים מכל העולם להתבונן חמושי אזניות ביצירות האומן המהולל. ופסחו כבדרך אגב על האורחות והאורחים האחרים שחלקם היו מרתקים יותר מן היצירות. שקועים בהסברי משיכות המכחול נתעוורו מן היופי המגוון שסבב מחוץ למסגרות.
ובשלטים קטנים הזכיר המוזיאון שכאן אסור לצלם. על מזכרות של צייר מרושש צריך לשלם בחנות.
אז האורחים, מבלי להתבלבל, החלו מצלמים עצמם בחצר הפתוחה. פעם ליד העמוד ופעם ליד הברזייה. ומבלי משים חשפו כי אין כל הבדל בין הצילום מבפנים והצילום שבחוץ. מטרתם הרי לתעד רשמית את נוכחותם במקום החשוב הזה שרק נוכחותם מעניקה את חשיבותו. התקופה הכחולה של הצייר נשקפת היטב גם בצילום הסמוך לברזייה.
ואנו, עודנו מסתובבים בתערוכה הרשמית, זכינו להיווכח בנמרצות צלמי החצר דרך קירות הזכוכית. וזכינו, חינם אין כסף, בתערוכה נוספת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה