אני חוזר שוב לדברי ההסבר המחוייכים במרכז התיירים: "אנחנו לא נוהגים לסמן את השבילים שלנו".
ובכל זאת, בניגוד לחשש הראשוני, לרגע לא היה חשש אמיתי לאובדן דרך. רוחות היגיון פילסו שבילים בהר. צעדי ההמונים הותירו שקעים מנחים בסלעים. הצמחייה פילסה עבורינו דרך. הטבע הפראי והאנושי חברו יחד כדי לאותת על הכדאי, לא על הנכון.
"אצלינו בארץ נהוג לסמן", נאמר. "יש ממש מפעל של סימון". אבל כאן, הצבעים היחידים שהתוו את ההליכה היו הטבעיים. ולא חסרו בי סימני הדרך המוחלטים. התמכרתי לתחושה, ואולי הייתה זו רק אשלייה, שאנו מנווטים את עצמינו על פי צו לב ודעת.
ויום אחד יפתחו כאן מרכז חילונים. ובנימה מחוייכת נסביר: "אנחנו לא נוהגים לסמן את השבילים שלנו". אבל הסימנים קיימים סביבנו כל הזמן, ומסייעים בכל החלטה, ודעה וצעד. הם פשוט לא מסומנים בצבעים עזים בשמיים. כל אחד מיטיב לזהותם בעצמו, בפיתולי דרכו. סוג של אמונה עצמית, למטיילים הנועזים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה