הם העמידו אותם בשורה בכיכר העיר וסידרו אותם. חיילים קשוחים וחמושים העמידו אזרחים זמן ממושך בקור לפני שהכניסו אותם פנימה. אבל לא לגיא ההריגה או לתא הגזים. לקולנוע. לתערוכת התמונות. בחודשים שאחרי המלחמה נקטו מדינות המערב מאמצים קשוחים, כמעט אלימים, כדי לוודא שהעם הגרמני נחשף לזוועות. מי שעצם עיניים ננזף. מי שצחק במבוכה באמצע הסרט נאלץ לראות אותו שוב. הסדרנים לובשי המדים הגיעו לעשות סדר, וזה לא ייעשה אם לא ינופץ מסך ההכחשה והאדישות של ממלאי הפקודות.
כי חמישה עשר האנשים שישבו בוילה בוואנזה היו מלומדים, אפילו מאוד. ומנגד, הגרמנים שמיהרו לשרוף את דגלי הצלב הנאצי שלהם לא הפנימו ערכים חדשים כל כך מהר. הם פשוט חששו מהרוסים. בסוף, אין מה לחשוש מהשימוש בפחד, תעמולה וחינוך. הם אנושיים כמו אהבה ותמיכה. הם יעילים כמו שכנוע ותקווה. רק צריך לוודא שהם בידיים הנכונות, שמשתמשים בהם בתבונה, שהם עטופים צדק וכבוד.
לא כאבתי את חוסר הנוחות של הגרמנים שנכפה עליהם לראות הר גופות או סרט מזוויע. שיפחדו קצת. זה לטובתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה