המשחק המלהיב והמכושף ביותר של ילדותינו, התבסס על עקרון פשוט. אל תפיל את הכדור. הוא התחיל בהתרגשות רבה, במתן תנופה, בשיגור הכדור מעלה, והמשיך בהדיפת נטייתו הטבעית של כוח הכבידה להפילו ולאבדו לעד. מטרת המשחק היא להכות בו בחוזקה, למנוע את הצניחה ולהשאירו על הלוח.
והלוח, עליו פזורים קפיצים ופטישים והודפים, שמונעים מהכדור לגלוש לצדדים ומשיבים אותו אל המרכז. ובעבור כל היתקלות שכזו זכה המשחק בנקודות ופרסים ובונוסים. עד שנפל הכדור. ולרוב, היה זה אחרי שניות קצובות, גם למצטיינים.
ולפעמים, כשאני הולך שקוע במחשבות ברחוב, אני עדיין רואה אותם בצידי הדרך. את "הבאמפרים" האלה. הודפים ומחזירים אותי למרכז, מונעים התפזרות. מעניקים נקודות ובונוסים למי שנגע לרגע בשוליים ונהדף מיד חזרה למרכז. צלילים מלהיבים מסייעים להטמעת המסר המרכזי: שחק ככל שתוכל כל עוד אתה על הלוח ויש לך את התנופה והכסף להמשיך.
אם הייתי חוזר לילדות הייתי משנה את החוקים. לא מספיק להוריד את הבאמפרים. צריך לקבל ניקוד וצלילים מדרבנים דווקא כשהכדור פורץ את המסגרת. במשחק או ברחוב. צריך לאפשר לכדור לעוף גם בתנופות חלשות או חלקיות. ואת כל המנגינות המלהיבות לשמור לרגע בו הכדור מתרסק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה