פילוסופים לא אוהבים מהירות. בטח לא כשזה נוגע לחשיבה. בטח לא כשהם צרפתיים. לכן אין פלא שאחד המפורסמים שבהם, בורדייה, יצא בחריפות כנגד "החושבים המהירים", שולפי התובנות שהשתלטו על עולם התקשורת ("על הטלוויזיה"). הוא מודה בכאב כי לא מדובר בתופעה חדשה ומגייס לטובת כך את אפלטון. גם הוא הלין על דפוסי החשיבה של הפילוסופים הפוליטיקאים ששהו בכיכר העיר, באגורה. בין דוכני השוק ההומים ובלב המולת הקרבות התקבלו הכרעות חפוזות, מיידיות. עיקר החשיבה הפילוסופית נעשתה במקום אחר, מרוחק ושקט.
אך מה ליוון העתיקה ולימינו? הדין אתונה כדין תל אביב? תשובה מעניינת מגיעה דווקא מעולם הניהול ומפי אחד המומחים המפורסמים בתחום הנרי מינצברג. בספרו האחרון שיצא החודש המעיט בחידושים. זהו ספר המתמצת את התובנות שלו לאורך השנים. כתוב במיוחד בשפה פשוטה וקצרה ומיועד "לאנשים עסוקים". כבר בפתח הדברים הוא מבהיר: מרבית המחקרים בוצעו בשנות התשעים. חלקכם יחשבו שהם כבר לא עדכניים.. אבל טעות בידכם. אנו כל כך עסוקים במה שהשתנה בשנים האחרונות שלא הבחנו שלמעשה הרוב נותר כשהיה".
ובהמשך הספר הוא מתייחס למחקרים שביצע על הרגלי העבודה של מנהלים מצליחים, ועל הפתעתו להיווכח שבניגוד למקובל לחשוב, הבוסים המפורסמים פועלים במחזורי חשיבה ועבודה של דקות ספורות בלבד. הם אינם מצליחים להתרכז ליותר מכך, ונתונים תחת מסכת בלתי פוסקת של הפרעות. כל רגע מישהו פותח את הדלת, מפריע, זורק הערה או עדכון. בתנאים כאלה, כמעט ולא מתבצעים תהליכי תכנון או חשיבה, אלא רק תגובתיות מהירה. מינצברג לא הסתפק בכך וניסה לבחון את הסיבה לכך - ותשובתו מפתיעה למדי. זהו לא אילוץ, זו בחירה. הבוסים מעצבים את המשרד שלהם ואת לוח הזמנים שלהם כדי שיפריעו. הם רוצים להיות מעודכנים ולהגיב מהר. כך הם חשים בשליטה, מציבים את האצבע על הדופק, מבטיחים יעילות. הם נרתעים מתהליכים ארוכים בדלתות סגורות - ומעדיפים להשקיף כל הזמן על המסדרון. נעים להם באגורה, הם אוהבים את קריאות התגרנים בזמן שהם עובדים. כמו מבקשים לייצר לעצמם תירוץ מובנה להיעדר החשיבה.
ושלל התובנות האלה נערמות בראשי בבית הקפה בבוקר שישי של אחרי החגים, בין מאמר לקפה השני, ורגע לפני חידוש המירוץ. במפתן הדלת אני רואה את קצה השוק, את הצבעים והריחות שהוא מזמן. אבל אני מעכב את היציאה בעוד כמה דקות, ואפילו מכבה את הטלפון. עוד רגע, עוד רגע מחוץ להמולה. אני מבקש להיטען בעוד כמה דקות של חשיבה נקייה, רגועה, צלולה ואמיתית. לנשום מלוא ריאות. להרהר במה שכבר נידון והוחלט. ולחייך במבוכה על כך ששוב הצבתי את השולחן שלי מול המסדרון. והגב, הגב מופנה לים. המקום בו נושבת הרוח, בו נפרש קו האופק ומסמן את מחזוריותו האכזרית של מעגל הזריחה והשקיעה. אנחנו בהחלט לא בכיוון רוב היום. אבל לא מאוחר להסתובב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה