אלפי שנים לפני ששיקולי הנדלן, הבטיחות והנוחות כלאו ילדינו התלמידים בכיתות בטון, נהגו חלק מההוגים ביוון העתיקה ללמוד תוך כדי הליכה. כשמשב רוח בפניהם ונופים נפרשים נגדם, פסעו חבורות מלומדים בשבילי עשב ולמדו על טבע העולם וטבע האדם. בחנו דרכי פעולה במחיצותיו של נחל גועש, האירו תובנות באור השמש, הניבו פירות חשיבה בין עצי מטע. נדמה כי המעיטו לעצור, ואת ההתבוננות קיימו תוך כדי תנועה. כמו הניעו גלגלי שכלם בכוחות הרגליים, כמו סירבו להתמסר לנוחות הקפיאה הממושכת במקום.
הזדהות עמוקה אני חש עם הפילוסופים הפרטיפטטים. את הרעיונות העמוקים ביותר שאפתי לראותיי במסעות בין ודיות. אין שלמותו של מבט מפוקח מלאה אם לא נשקף ממרום צוק נישא. לא תלבלב תחושת התחדשות ויצירה בהיעדר ניחוח פריחה עונתית. הגדולות והגידולים מבשילים יחד, ממתינים בצוותא לקציר החרוצים, למסיק המסורים בנפשם.
בחודשים האחרונים כפו עליי אילוצים רפואיים להאט מעט את הקצב. קצב הליכתי פחת באופן ניכר והפסקתי לרוץ. שבועות ארוכים הלנתי על מר גורלי ותהיתי מתי אוכל לשוב להרגלי הרגליים. עד שרק באחרונה התחלתי לחוש ביתרונות המצב החדש. ההליכה האיטית מחדדת את החושים ומאירה רבדים בנוף שנסתתרו ממבטו החולף של האצן. האטת הקצב אפשרה לי להבחין בקווי אופק חדשים שנסתתרו תחת עננים לחוצים ועתה הבקיעו מעבר לערפל הבהילות. ומעל הכל, ההליכה האיטית והמייסרת, שבמהלכה מורגש כל שריר בכל צעד, השיבה לתודעתי את קיומי, את המקום שאני ממלא בתוך המולת הנוף. את התפקיד שלקחתי על עצמי בטבע, על הטבע שאני יכול ואולי צריך לשנות.
בכיתות אטומות בטון לומדים את חוקי המשוואה המאפשרת לחלץ את הזמן אם יודעים את המהירות והדרך. אך רק כשיוצאים החוצה, נבראים מחדש לאוויר העולם, מבינים שרק מי שאינו יודע הזמן, אינו מחוייב למהירות, ונחוש למצוא לבדו את הדרך, רק הוא יצליח לחלץ את עצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה