כבר מהמבט הראשון הבנתי שזה ייתפתח לשיחה. "אחי", הוא קרא לי בדיוק כשעמדתי לחצות את הכביש. הסתובבתי אליו באיטיות וראיתי אותו מתקרב. "תגיד אחי, איך רושמים לבכות?". עוד בטרם התאוששתי מהשאלה התמוהה הוא חזר אליה פעם נוספת, הפעם כשהוא מושיט לעברי את הפלאפון שלו. "אולי תכתוב לי? בוא תכתוב לי איך רושמים לבכות". והוא מקרב אליי מסך של הודעת טקסט, שבו פתיחה של משפט שנכתב למישהי: "איך שהתחלתי לדבר את ישר התחלת...". ואני, השלמתי את החסר בצייתנות, ומיהרתי ללכת. הוא לא אמר תודה, רק שקע חזרה בהודעה שלו. בהודעה של שנינו.
ובדרכי חזרה אני מהרהר פעם נוספת בנפלאות הטמטום של העולם הזה. איך אנשים מסוגלים להכאיב כל כך אחד לשני, מבלי שאפילו יידעו לנסח זאת. יודעים להזיל דמעות, לפגוע, לקלל, לשקר, אך בבואם לתעד את הרגע נתקלים במחסום של שפה. כמה פשוט לגרום לאחר לעצב, וכמה קשה לכתוב על כך, להסביר, להתנצל. באיזו מהירות מצליחים אנו לגרום לאחר לשברון, שאין בפינו את המילים לאחות. באיזו תנופה מצליחות ידינו להרחיק, שחסרה להן כל כך בבואנו לחבק בחזרה, לקרב, לרפא.
ובעצם, אולי בכלל עדיף ככה, אני מחליט במפתיע רגע לפני ההגעה הביתה. עדיף לבכות בלי לרשום, לתת לדמעות לתעד את הרגע. עדיף מאשר לכתוב, עוד ועוד, בלי לבכות.
ובדרכי חזרה אני מהרהר פעם נוספת בנפלאות הטמטום של העולם הזה. איך אנשים מסוגלים להכאיב כל כך אחד לשני, מבלי שאפילו יידעו לנסח זאת. יודעים להזיל דמעות, לפגוע, לקלל, לשקר, אך בבואם לתעד את הרגע נתקלים במחסום של שפה. כמה פשוט לגרום לאחר לעצב, וכמה קשה לכתוב על כך, להסביר, להתנצל. באיזו מהירות מצליחים אנו לגרום לאחר לשברון, שאין בפינו את המילים לאחות. באיזו תנופה מצליחות ידינו להרחיק, שחסרה להן כל כך בבואנו לחבק בחזרה, לקרב, לרפא.
ובעצם, אולי בכלל עדיף ככה, אני מחליט במפתיע רגע לפני ההגעה הביתה. עדיף לבכות בלי לרשום, לתת לדמעות לתעד את הרגע. עדיף מאשר לכתוב, עוד ועוד, בלי לבכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה