השבוע שמעתי קצין בצה"ל מתחנן באזלת יד, ומלין בעצב בפני אחר כי הוא אובד עצות. לא כלפי מפקדיו או שוביו הופנתה קריאת המצוקה. חמור מכך. הדבר נעשה בשיחה עם בעלי דירת השותפים בה הוא מתגורר, וכוונה לשכנע את האדון הנכבד לדחות בכמה ימים את מועד החתימה על הערבות. השיחה התקיימה כשברקע, איום ממשי של בעלי הדירה להשליך את הדייר לרחוב במידה ולא ייחתם החוזה עד סוף החודש. חוזה, שתנאיו דרקוניים ובלתי סבירים בעליל ("אני מתקן רק מה שאני קלקלתי"). השיחה הייתה נרגשת, לחוצה. ניסיון עז לרצות את בעל המאה. מבלי להגדיש יתר על המידה את הסיאה. "הרי אם נעזוב, הוא ימצא בקלות אחרים".
ובמקום אחר באותה העיר, שיחה נוספת בין דייר למשכיר הסתיימה במבוי סתום. "אני משכיר דירות למשפחות", הוא הסביר, והם לא הבינו כוונתו. "משפחות זה עם אישה", הבהיר למען הסר ספק. והספק הוסר, ואיתו התמימות כי משהו בעיר הזה יכול להתנהל אחרת. וכך הסתיימו הדברים. כל כך חוקי, כל כך מעציב.
גם הוריי משכירים דירה. ומדי פעם אנו משוחחים על היחסים עם הדיירים, על גובה שכר הדירה, על השיפוצים שגובים יותר כסף מהכנסות. ואני אינני מתערב, למען בקשה אחת. "היו איתם אנושיים והוגנים", אני מפציר. גם אם יעלה שכר הדירה, או יתעוררו חילוקי דעות, אין לאבד צלם אנוש. גם אני שוכר דירה, גם אחותי. מוטלת עלינו חובה עליונה, אנושית-חברתית-אזרחית, להפגין כלפי אחרים את אותו היחס שאנו מצפים לקבל בחזרה. אפשר לנהל את היחסים האלה אחרת. לא רק בצדק ובהוגנות, אלא בעיקר באנושיות, בחמלה, באכפתיות. לוותר איפה שאפשר. לראות מדי פעם את השוכר כבנך החייל, כאביך הקשיש. להבין שיש דברים מעבר לכסף.
מוסדות המדינה כמעט ולא מתערבים ביחסים שבין דייר ובעל דירה. ישנם חוקים ותקנות, אך עיקר מרקם היחסים מוטל על האנושיות שלנו, על הערכים שלנו. מפתיע אותי כי האנשים הערכיים והמסורים ביותר למשפחתם, יכולים לגלות צרות עין הגובלת באכזריות כלפי הבאים עמם ביחסי שכירות. כמו עושים הם הבחנה מגודרת בין עסקים והנאה, בין אנושיות לכסף. ולא מבינים הם כי אנושיות, כמו אחריות, אינה ניתנת לחלוקה. אי אפשר להיות חצי אנושי, או מוסרי חלק מהזמן. מי שמשליך קצין מביתו כי איחר ביומיים בחתימה על ערבות לא יכול להיות הגון לילדיו. מי שמסרב להשכיר דירה לאוכלוסיות מסויימות אינו שונה מגדולי הרודפים של העם היהודי לאורך הדורות. אין הגנות והקלות בסוגיות אלה.
במובנים רבים, אני שמח שהמדינה לא מתערבת, לא מקלה עלינו את החיים. היא מחייבת אותנו לבחון מדי יום את הבגרות שלנו, את האנושיות. את איך אנו נוהגים אחד כלפי השני דווקא כשהחוק אינו בא להגן עלינו ולשמור עלינו "צודקים". במצב הג'ונגל הזה, בעלי הדירות ממש לא השתגעו. הם מנצלים פרצה לגיטימית כדי לעשות לעצמם חיים פשוטים יותר, ועל הדרך להרוויח קצת יותר. הם מנהלים בתבונה את המשחק המתנהל לפי חוקי השוק. ואילו אנחנו, משהו כנראה נעים לנו בתגרות השוק האלה, משהו מרגיש לנו בטוח בג'ונגל הפראי הזה. אחרת, כיצד ייתכן שאנו שותקים, משלימים ומשלמים?
אז אם מישהו השתגע כאן - זה כנראה אנחנו-כולנו. דווקא משום ששכחנו שכולנו בעלים משותפים של אותו הבית, וחתומים על חוזה שבו כל ישראל ערבים. על כל הנזקים אנחנו משלמים ("מקלקלים בלי סוף, לא תמיד ניתן לתקן"). ושכרנו? בינתיים בהפסדנו. כי הקלקולים לא מפסיקים, וועד הבית לא ממש פעיל. שנים שלא כונסה כאן אסיפת דיירים, וחדר המדרגות שלנו מוזנח וחשוך. אולי הגיע הזמן שכל דייר יפנים את החובות הנגזרות ממנו גם מחוץ לדירה. נזכיר לעצמינו את האחריות האישית לשמור על היושר והמוסר שלנו כל היום כלפי כל אחד, לא רק כלפי שוכני הדירה הפרטית שלנו. נבין כי בעלות על נכס אינה פוטרת מבעלות על מצפון. נזכיר כי לפני שהיה בידינו נכס, גם אנחנו שכרנו פעם דירה. גם אנחנו לא גמרנו את החודש, וחיפשנו מעט תמיכה והבנה.
על לוח המודעות בכניסה לכל הבניין תזכורות ומודעות. מי לא שילם, מי הרעיש אחרי חצות. בבניין משותף חשוב מדי פעם להזכיר ולהתריע, זה חלק מלהט הסולידריות ששומר על יסודות הבניין. בפעם הבאה שאחד מבעלי הבתים מתבלבל ושוכח, חובה עלינו להזכיר. לא בבוטות, אך כן בנחישות, באומץ, מתוך אמונה עמוקה בצדק. מי יודע, אולי עוד נחזיר את האור לחדר המדרגות, נחזיר את ניחוח הניקיון למפתן הבית. ננצל את ההזדמנות שלנו לעשות לא רק את מה שחוקי, אלא את מה שהגון. לא צריך כאן שיפוץ יסודי, רק תיקון קטן שבין אדם לחברו. אנחנו נשלם. זה הרי אנחנו קילקלנו.
ובמקום אחר באותה העיר, שיחה נוספת בין דייר למשכיר הסתיימה במבוי סתום. "אני משכיר דירות למשפחות", הוא הסביר, והם לא הבינו כוונתו. "משפחות זה עם אישה", הבהיר למען הסר ספק. והספק הוסר, ואיתו התמימות כי משהו בעיר הזה יכול להתנהל אחרת. וכך הסתיימו הדברים. כל כך חוקי, כל כך מעציב.
גם הוריי משכירים דירה. ומדי פעם אנו משוחחים על היחסים עם הדיירים, על גובה שכר הדירה, על השיפוצים שגובים יותר כסף מהכנסות. ואני אינני מתערב, למען בקשה אחת. "היו איתם אנושיים והוגנים", אני מפציר. גם אם יעלה שכר הדירה, או יתעוררו חילוקי דעות, אין לאבד צלם אנוש. גם אני שוכר דירה, גם אחותי. מוטלת עלינו חובה עליונה, אנושית-חברתית-אזרחית, להפגין כלפי אחרים את אותו היחס שאנו מצפים לקבל בחזרה. אפשר לנהל את היחסים האלה אחרת. לא רק בצדק ובהוגנות, אלא בעיקר באנושיות, בחמלה, באכפתיות. לוותר איפה שאפשר. לראות מדי פעם את השוכר כבנך החייל, כאביך הקשיש. להבין שיש דברים מעבר לכסף.
מוסדות המדינה כמעט ולא מתערבים ביחסים שבין דייר ובעל דירה. ישנם חוקים ותקנות, אך עיקר מרקם היחסים מוטל על האנושיות שלנו, על הערכים שלנו. מפתיע אותי כי האנשים הערכיים והמסורים ביותר למשפחתם, יכולים לגלות צרות עין הגובלת באכזריות כלפי הבאים עמם ביחסי שכירות. כמו עושים הם הבחנה מגודרת בין עסקים והנאה, בין אנושיות לכסף. ולא מבינים הם כי אנושיות, כמו אחריות, אינה ניתנת לחלוקה. אי אפשר להיות חצי אנושי, או מוסרי חלק מהזמן. מי שמשליך קצין מביתו כי איחר ביומיים בחתימה על ערבות לא יכול להיות הגון לילדיו. מי שמסרב להשכיר דירה לאוכלוסיות מסויימות אינו שונה מגדולי הרודפים של העם היהודי לאורך הדורות. אין הגנות והקלות בסוגיות אלה.
במובנים רבים, אני שמח שהמדינה לא מתערבת, לא מקלה עלינו את החיים. היא מחייבת אותנו לבחון מדי יום את הבגרות שלנו, את האנושיות. את איך אנו נוהגים אחד כלפי השני דווקא כשהחוק אינו בא להגן עלינו ולשמור עלינו "צודקים". במצב הג'ונגל הזה, בעלי הדירות ממש לא השתגעו. הם מנצלים פרצה לגיטימית כדי לעשות לעצמם חיים פשוטים יותר, ועל הדרך להרוויח קצת יותר. הם מנהלים בתבונה את המשחק המתנהל לפי חוקי השוק. ואילו אנחנו, משהו כנראה נעים לנו בתגרות השוק האלה, משהו מרגיש לנו בטוח בג'ונגל הפראי הזה. אחרת, כיצד ייתכן שאנו שותקים, משלימים ומשלמים?
אז אם מישהו השתגע כאן - זה כנראה אנחנו-כולנו. דווקא משום ששכחנו שכולנו בעלים משותפים של אותו הבית, וחתומים על חוזה שבו כל ישראל ערבים. על כל הנזקים אנחנו משלמים ("מקלקלים בלי סוף, לא תמיד ניתן לתקן"). ושכרנו? בינתיים בהפסדנו. כי הקלקולים לא מפסיקים, וועד הבית לא ממש פעיל. שנים שלא כונסה כאן אסיפת דיירים, וחדר המדרגות שלנו מוזנח וחשוך. אולי הגיע הזמן שכל דייר יפנים את החובות הנגזרות ממנו גם מחוץ לדירה. נזכיר לעצמינו את האחריות האישית לשמור על היושר והמוסר שלנו כל היום כלפי כל אחד, לא רק כלפי שוכני הדירה הפרטית שלנו. נבין כי בעלות על נכס אינה פוטרת מבעלות על מצפון. נזכיר כי לפני שהיה בידינו נכס, גם אנחנו שכרנו פעם דירה. גם אנחנו לא גמרנו את החודש, וחיפשנו מעט תמיכה והבנה.
על לוח המודעות בכניסה לכל הבניין תזכורות ומודעות. מי לא שילם, מי הרעיש אחרי חצות. בבניין משותף חשוב מדי פעם להזכיר ולהתריע, זה חלק מלהט הסולידריות ששומר על יסודות הבניין. בפעם הבאה שאחד מבעלי הבתים מתבלבל ושוכח, חובה עלינו להזכיר. לא בבוטות, אך כן בנחישות, באומץ, מתוך אמונה עמוקה בצדק. מי יודע, אולי עוד נחזיר את האור לחדר המדרגות, נחזיר את ניחוח הניקיון למפתן הבית. ננצל את ההזדמנות שלנו לעשות לא רק את מה שחוקי, אלא את מה שהגון. לא צריך כאן שיפוץ יסודי, רק תיקון קטן שבין אדם לחברו. אנחנו נשלם. זה הרי אנחנו קילקלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה