משהו לא בסדר באיש היושב מולי בבית הקפה. קשה לשים את האצבע במדוייק, אבל זה קשור לאיך שהוא מדבר עם המלצר, סגנון הדיבור וגם התוכן, החיוך הרחב מדי, נפנופי הידיים. גם המלצר מבחין בכך, אך מגיב בנימוס ומנסה לא להעליב. השיחה מתפתחת לכיוונים לא צפויים, מאיכות המנה ועד למזג האוויר, ונקטעת במפתיע. האיש חוזר לבהות בחלל האוויר, עודנו מחוייך מדי.
אני תוהה האם הוא משוגע ומתקשה להכריע. מצד אחד, משהו בוודאות לא בסדר עם האיש הזה. אבל הוא לבוש בקפידה, מתקשר עם סביבתו, נראה שיש לו מקצוע ועיסוקים. הוא הרי לא "משוגע קלאסי" מהסוג שאנחנו מכירים ויודעים לאבחן, לזהות ולבודד. הוא לא מישהו שימשוך מבטים ברחוב או מבטי כלימה ורחמים מקרובי משפחה. הוא משהו אחר, משהו באמצע. ומכאן הדרך קצרה למחשבה המטרידה ומעוררת האימה - האם גם הוא הוא מסתכל עליי כרגע? או מישהוא אחר? האם גם אני סוג-של-באמצע מבחינתם? והרי כפי שטען פוקו, אם היו חיים הנביאים של אז בימינו, סביר כי היו נחשבים כמשוגעים. יחדיו היו יושבים משה רבינו ואליהו, כפותים בכתונת, מטיחים בקירות לבנים נבואות תוכחה.
אך הקירות בעצם לא חייבים להישאר לבנים. בחנות הספרים הגדולה במנהטן מצאתי ספר מקצועי לעקרת הבית, ובו מגוון הצבעים האפשריים לשיפוץ. כל עמוד הציג שפע אפשרויות מרהיבות, ועמד בדיוק רב על הגוונים החדשים והמפתיעים. שכחו מירוק-בקבוק ולבן-פנינה. אבות הצבעים של פעם הקימו כבר משפחה, וצאצאיהם ממלאים עמודים רבים.
והרי גם בחדשות כבר התבשרנו כי הבית כבר לא-כל-כך-לבן, הקו כבר-לא-כל-כך-אדום, והמושג שחשבנו שהיה לנו כבר-לא-כל-כך-ירוק. כמו הספק-משוגע בבית הקפה, האקשן האמיתי נמצא היום באמצע, בין הקצוות. בים האפשרויות הממתין למי שמוכן להתרחק ממרחבי הנוחות של וודאות הקטבים.
כי בסוף היום, כשאנו עולים על הרכבת בדרך הבייתה, אנחנו מזהים את נקודת ההתחלה והסיום, ומסתפקים בכך. ומתעלמים מהאפשרות הקיימת, כי יום אחד תקלה תחייב עצירת ביניים בלתי מתוכננת, ותשליך אותנו אל אמצע הדרך, רחוקים ממאחז מבטחים. שם אין משוגעים ואין נורמאליים, רק אינסוף-גוונים ותתי-גוונים של אפור. וזו לא חוכמה להכיר בכך שהעולם צבוע כך. האומץ האמיתי זה להכיר בכך שגם אנחנו צבועים. כמו תשבץ היגיון, אנו טרודים בפתרון הגדרות, ומוותרים על ההזדמנות להיות יוצאים מן הכלל. לרדת מרצון באמצע הדרך. להרגיש בטוחים לצלול לעומק אוקיינוס אי הוודאות, ולמלא את הריאות ברוח הרפתקנות.
אני תוהה האם הוא משוגע ומתקשה להכריע. מצד אחד, משהו בוודאות לא בסדר עם האיש הזה. אבל הוא לבוש בקפידה, מתקשר עם סביבתו, נראה שיש לו מקצוע ועיסוקים. הוא הרי לא "משוגע קלאסי" מהסוג שאנחנו מכירים ויודעים לאבחן, לזהות ולבודד. הוא לא מישהו שימשוך מבטים ברחוב או מבטי כלימה ורחמים מקרובי משפחה. הוא משהו אחר, משהו באמצע. ומכאן הדרך קצרה למחשבה המטרידה ומעוררת האימה - האם גם הוא הוא מסתכל עליי כרגע? או מישהוא אחר? האם גם אני סוג-של-באמצע מבחינתם? והרי כפי שטען פוקו, אם היו חיים הנביאים של אז בימינו, סביר כי היו נחשבים כמשוגעים. יחדיו היו יושבים משה רבינו ואליהו, כפותים בכתונת, מטיחים בקירות לבנים נבואות תוכחה.
אך הקירות בעצם לא חייבים להישאר לבנים. בחנות הספרים הגדולה במנהטן מצאתי ספר מקצועי לעקרת הבית, ובו מגוון הצבעים האפשריים לשיפוץ. כל עמוד הציג שפע אפשרויות מרהיבות, ועמד בדיוק רב על הגוונים החדשים והמפתיעים. שכחו מירוק-בקבוק ולבן-פנינה. אבות הצבעים של פעם הקימו כבר משפחה, וצאצאיהם ממלאים עמודים רבים.
והרי גם בחדשות כבר התבשרנו כי הבית כבר לא-כל-כך-לבן, הקו כבר-לא-כל-כך-אדום, והמושג שחשבנו שהיה לנו כבר-לא-כל-כך-ירוק. כמו הספק-משוגע בבית הקפה, האקשן האמיתי נמצא היום באמצע, בין הקצוות. בים האפשרויות הממתין למי שמוכן להתרחק ממרחבי הנוחות של וודאות הקטבים.
כי בסוף היום, כשאנו עולים על הרכבת בדרך הבייתה, אנחנו מזהים את נקודת ההתחלה והסיום, ומסתפקים בכך. ומתעלמים מהאפשרות הקיימת, כי יום אחד תקלה תחייב עצירת ביניים בלתי מתוכננת, ותשליך אותנו אל אמצע הדרך, רחוקים ממאחז מבטחים. שם אין משוגעים ואין נורמאליים, רק אינסוף-גוונים ותתי-גוונים של אפור. וזו לא חוכמה להכיר בכך שהעולם צבוע כך. האומץ האמיתי זה להכיר בכך שגם אנחנו צבועים. כמו תשבץ היגיון, אנו טרודים בפתרון הגדרות, ומוותרים על ההזדמנות להיות יוצאים מן הכלל. לרדת מרצון באמצע הדרך. להרגיש בטוחים לצלול לעומק אוקיינוס אי הוודאות, ולמלא את הריאות ברוח הרפתקנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה