שני ישראלים צועדים ברחובות מנהטן הדורים, חגיגיים. חולצות לבנות מהודקות במכנס טקס. מסגירים מיקומם רק בכוסות קפה אחוזות, כמשלבים מנהגי גלות ומולדת, קודש וחול. רק שלא יישפך הקפה על החולצה, רק שלא יישפך. רק שלא תתקמט ברכבת, רק שלא יוכתם המכנס. שלא יורגש ריח הבושם בבית הכנסת. שתינתן לנו כיפה.
ובפולין לפני שבועות אחדים ניכרו וניקרו הלבטים. מותר לחייך? מותר לצחוק? מותר לספר בדיחות על הנושא ההוא? בקודש הקודשים של התופת היהודית? האם הלצה באדמת המוות כמוה כזילות בלתי נסלחת?
בעודי תוהה ומתלבט, מלמד אותי ספרו של אחד מניצולי אושוויץ כי הומור השואה לא החל בימינו. הם צחקו במחנות. על עצמם, על זולתם. הביטו על הארובות וקרצו זה לרעהו: זו היציאה היחידה מכאן. רק כך הצלחנו לשמור על צלם אנוש שם, הסביר. בניסוח פשוט שאין מרגש ממנו.
אני מביט על חולצתי הנקייה בפתח בית הכנסת. בנעליי החדשות. כמה חגיגי אני בבואי להתייצב בפני שערי שמיים. ובה בעת, כמה מחופש. מגוכח כמה מלאכותיים אנחנו ברגעי התפילה הכי כנים ואינטימיים שלנו. עוטים גלימת שחקן דווקא באתרים ובמועדים שבהם עלינו לנבור עמוק בתוכינו. להיזכר מי אנחנו בכלל.
בטח שסיפרנו בדיחות שואה בפולין, ולא תמיד כולם הבינו והסכימו. אבל מבחינתי הייתה בכך החלטה נחושה ומודעת להתייצב בפני הרגע ללא מסכות. לתת הזדמנות לחשיפה מלאה, כפי שאני באמת. לתת הזדמנות נדירה לרגש להוביל.
לקחי ורשה מרחפים בשמי מנהטן. ובעיר של מטה, שני ישראלים בדרכם לבית כנסת בעיר החטאים הגדולה בעולם. והמחשבות מניחות בי רעיון מחוייך. הלוואי שיוכתם המכנס בקפה, שתתקמט החולצה, שתיגמרנה הכיפות. הלוואי שיזדמן לי להתייצב כן וחשוף. ממילא אין יום מתאים יותר בשנה להשלים בו עם כתמים, לקבל בכניעה, באהבה, את מזכרת האנושיות שהם מספיגים ברקמתנו הזכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה