מכתב גלוי לקורא אנונימי (שלוש שנים לבלוג)

בני האדם מחפשים הגדרות, ולעיתים תלויים בהן. ועבורן המציאו מילונים. אך גם אחרי המצאה זו ישנם מונחים שאנו מתקשים להגדירם. כיצד ניתן להגדיר מצפון? או צדק? או מוסר? או איכות? וכך אנו נקלעים למצבים בהם צריך להסביר ולא להגדיר, לתאר. ובמקרים נדירים אפילו להרגיש.

אהבתי למשל את אחת ההגדרות ששמעתי לאחרונה למוסר. איש חכם דימה זאת לאדם המרגיש באורח תמידי שלא בנוח בביתו שלו. משהו בעול המובלט כאן, בתחושת חוסר השקט גם בתוך הקירות הפנימיים, ממחיש בעיניי היטב את האחריות האדירה שמניח על כתפינו המצפון, חוש הצדק, מטמון הערכים.

לפני שלוש שנים, בשלהי ספטמבר 2010, נולד הבלוג הזה. ללא סיבה מוגדרת, ללא תכלית. מתוך צורך שאין להגדירו, מתוך תחושה ודחף הנמצא ברובד שמעל למילולי. כמו היה הבלוג סיבת עצמו.

איני מביט בעיני הקוראים, איני יודע זהותם. אך לעיתים, בתחתית המסך, מופיעה תגובה קצרה. לעיתים מספר מילים, או ציטוט, או שם של ספר. ואני ממהר לבדוק, ולקרוא, וללמוד. מאוכזב מעט מאלמוניות התגובה, אך מכבד את פרטיות הקוראים ומוקיר תרומתם.

ומעת שהחלו להופיע התגובות, החלו לעיתים גם מחיקות. ולא כל טקסט שנכתב הופיע בסופו של דבר ביומן האלקטרוני הזה, ורבים הועלמו שניות לאחר השלמתם. לא מדובר כאן רק בעיניים אלמוניות ובוחנות המרתיעות מפני הכתיבה. זו תחושת המחויבות והנאמנות לקו איכות מסויים, לכנות מחשבה ויושר, לעניין וחידוש. הערכים האלה כולם טמונים בעולם הפנימי, הזקוק לעיתים לניעור ותזכורת מבחוץ. מהסוג שרק תגובה אלמונית יכולה לייצר.

ופתאום גם אני מרגיש לעיתים שלא לגמרי בנוח בבית. ואף שהכתיבה זורמת וכנה, היא מוקפדת ומבוססת על מחשבה עמוקה. מתוך כבוד לקוראים האלמוניים, אך בעיקר לעצמי. לכוחה של המילה הכתובה. לזמן המשותף ששימש אכסניה זמנית לכתיבה ולקריאה. לחשיבותה הנצחית של האיכות.

המחויבות החדשה-ישנה הזו, ניתנת אך בזכותו של אותו קורא-מגיב אלמוני. כה עוצמתית וחשובה היא, עד כי תוהה אני האם בכלל קיים. ואולי, במעשה מרמה, הגבתי אני בעצמי באופן אנונימי לטקסט. ובמעשה רמייה ניסיתי לכבול עצמי לכללי מוסר ואיכות ויושר שביקשתי להתחייב אליהם. האם אני הוא המגיב האלמוני? 

שלוש שנים אחרי פתיחת הבלוג, בהרהורי שעת לילה מאוחרת, אני מקבל מעט הארה על תכליתו. התכתבות עם עצמי, התבוננות בהשתקפות של אדם אנונימי הניבט מן המראה ומעודד אותך להקשיב, ללמוד. לקבל מסר אנונימי באתר הכי פומבי שיש. לכתוב לעצמך, אך לפרסם לכולם. לכתוב למגירה בשולחן שקוף. לחפש בית להטמין בו את המחשבות הפנימיות ביותר, המרחב הפרטי והאינטימי ביותר, ולרצות שלא להרגיש שם הכי נוח שאפשר. לתת לערכים שלי להבקיע את המחיצה הקשיחה שבין הפרטי לציבורי. להוכיח את אמיתות עצמי גם בעלטה מוחלטת. 

לא לדעת מיהו המגיב האלמוני לטקסט. לדמיין שאולי זה אני. להסתבך עם המחשבה הזו. לספוג אותה פנימה. להרגיש איך היא גורמת לי לחייך כשאני נרדם.